הנסיכה ושדת הים

פרק 23

"לוניה, אני כבר באה." סאטומי ליטפה את לחיה של לוניה.
"לאן את הולכת?" לוניה תהתה, היא הביטה בעינה האדומה של סאטומי ונזכרה בקעקועיה הזוהרים ובכנפיה. 'מעניין איך השדה נראית.' היא חשבה לעצמה.
"אני הולכת להביא עוד הפתעה עבורך." סאטומי גיחכה. בעודה שמה את נעליה חזרה, היא חשבה כיצד זמן האיכות הזה עבורה הרגיש כמו פגישה בין אוהבים, למרות שהייתה בטוחה שלוניה לא חשבה כך. היא נכנסה לתוך היער והשאירה את לוניה לבד עם הפיות.
"לוניה, את מכירה את הסיפור של סאטומי?" אחת הפיות התיישבה על כתפה של לוניה בחיוך.
לוניה זיהתה אותה- היא הפיה שהתיישבה על כתפה של סאטומי ודיברה איתה קודם לכן. שמלתה של הפיה נראתה כמו מקבץ עלים אדומים המתאגדים כדי ליצור צורה של בגד. שיערה השחור היה אסוף ובעיניה הירוקות היה ניצוץ של שובבות.
"לא, אני לא מכירה את סיפורה. היא תמיד מתחמקת כשאני שואלת אותה, אז ויתרתי." לוניה משכה בכתפיה, כמעט מפילה את הפיה.
"הסיפור שלה מאד יעניין אותך." פיה אחרת עפה מול פניה של לוניה. שמלתה הייתה בצבע השלכת, שיערה היה קצר וחום ועיניה חומות דבש. כנפיה הקטנטנות הוציאו ניצוצות צהובים.
"אם היא תרצה לספר לי, היא תספר." לוניה השפילה את מבטה. היא ידעה שאין הרבה זמן עד שתחזור חזרה לבוליגוראד והיא הייתה בספק שבזמן שנותר סאטומי תספר לה על עברה. לוניה ידעה שסאטומי לא אוהבת לדבר על העבר שלה מעבר לעובדה שעבדה בארמון אל-פאראן. אך היא רצתה להכיר אותה טוב יותר.
"אבל זה לא מרתק אותך העבר שלה?" הפיה הצהובה בעלת השיער הקצר חייכה.
"זה אכן מרתק אותי מאד. אך זה עברה, והיא צריכה לספר לי." לוניה חייכה.
"אם תתחרטי כשאת במאלבורן, אנחנו נחכה לך פה." הפיות צחקקו.

"פיות! הפסיקו להציק לבני האנוש." קול נשמע מתוך היער. לוניה הביטה לכיוון הקול. מתוך העצים הסבוכים יצאה אישה יפיפה. שיערה היה בלונדיני ועיניה ירוקות. פניה היו מעט עגולות- כמו פניה של לאקסיטי. עורה היה חיוור ונתן לה מראה בוגר יותר. לגופה הייתה שמלת חישוקים ארוכה בצבע ירוק כמו עיניה. בקצה השמלה והשרוולים הבד היה שקוף יותר ובצבע בהיר יותר. לוניה שמה לב לנקודות הלבנות שהיו בו, זה היה נראה כמו כוכבים בשמיים ירוקים. גם בקצה שרווליה נראה בד שקוף ונקודות לבנות כמו כוכבים. הדבר האחרון ששמה לב אליו הוא הכנפיים הגדולות של האישה. הן היו בצבע ירוק, וכמו שמלתה, היו נקודות לבנות וקטנות שנראו כמו כוכבים.
"את פיה? אבל את-"
"גדולה? אני יודעת." האישה חייכה, חיוכה היה עדין ואימהי. "לפיות יש יכולת לגדול, אך לרוב אנו מעדיפות להישאר קטנות."
הפיות מיהרו לעוף אל עבר הפיה הגדולה ולעוף לצידה.
"אני היא רינאה, אם הפיות." האישה קדה קידה קטנה. "נעים לפגוש אותך, הנסיכה לוניה." היא הביטה בלוניה, עיניהן נפגשו.
"את יודעת מי אני?"
רינאה צחקקה. צחוקה היה שקט ונעים לאוזן.
"הפיות מכירות את כל האנשים בעולם הזה. אנשים, יצורים." היא התקרבה ללוניה ונגעה בלחיה. ידה הייתה חמה ועיניה הירוקות נפגשו עם עיניה הכחולות של לוניה.
"לוניה, יש לך נשמה טהורה ועדינה. אנו יכולות להרגיש בזה. השאירי אותה כך." רינאה חייכה. "פיות, אנו חוזרות הביתה." רינאה הביטה בפיות. בהבזק קטן רינאה התכווצה ביחד עם פיותיה.
לוניה הביטה בהן עפות, ניצוצות צבעוניים התערבבו ביחד. לוניה חייכה למראה המרהיב הזה. היא הביטה סביבה. לפתע שרר שקט והדבר היחיד ששמעה הוא ציוץ הציפורים.
סאטומי חזרה לקרחת היער לאחר כמה דקות עם זר פרחים לבנים בידיה.
"זו ההפתעה השנייה, את מאד אוהבת זרי פרחים אז חשבתי להכין לך אחד. מצטערת שלקח לי הרבה זמן." סאטומי התקרבה אל לוניה. "איפה הפיות?" סאטומי הביטה סביבה.
"הן עפו בחזרה אל תוך היער." לוניה חייכה. היא לא רצתה לספר על הצעתן כי ידעה שזה רק יעצבן את סאטומי יותר. "זר הפרחים שהכנת לי יפהפה." היא החזיקה בו. צבעו היה לבן, טהור כמו נשמה של ילד. דבריה של רינאה הדהדו בראשה.
סאטומי הניחה את הזר על ראשה של לוניה. באופן מפתיע הוא התאים לשמלתה ולעיניה הכחולות.
"הכל בסדר?" סאטומי חייכה.
לוניה הנהנה. "אני קצת עייפה." היא מלמלה.
"אם כך, שימי את נעלייך וחזרי לספינה."
"מה איתך?"
"אלווה אותך, אבל יש לי עוד דברים לעשות." סאטומי הזיזה את שיערה של לוניה מאחורי אוזנה. עגיל יהלום נצץ לאור השמש.
"בסדר." לוניה הסמיקה מעט. היא נעלה חזרה את נעליה והחזיקה בידה של סאטומי. "נלך?" היא צחקקה.