הנסיכה ושדת הים

פרק 34

לוניה צרחה כאשר הן היו גבוה מעל הכפר הקטן. היא החזיקה בחוזקה בחולצתה של סאטומי, מפחדת שאם היא תעזוב היא תיפול. היא החליטה לפקוח את עיניה ולהסתכל על סאטומי, זה היה עדיף מאשר להסתכל למטה ולפחד יותר. כשהביטה בסאטומי הבינה עד כמה המצב גרוע- ניביה התארכו, עינה זהרה ומראשה צמחו זוג קרניים גדולות.

"סאטומי?" היא מלמלה. עיניהן נפגשו. "לאן את לוקחת אותי?" לוניה ניסתה לשמור על קור רוח למרות הפחד, שמדקה לדקה שהיו באוויר, התגבר.
סאומי החזירה לה נהמה קטנה. לוניה הבינה שכנראה אין ביכולתה לדבר כלל. ופתאום, בלי ידיעה מוקדמת, סאטומי עפה כלפי מטה במהירות. הצרחה שלוניה ניסתה לשמור עליה פרצה והיא צרחה בקולי קולות, נצמדת לסאטומי בפחד ועוצמת את עיניה. לאחר כמה שניות הן נעצרו. לוניה פקחה את עיניה באיטיות, היא הסתכלה סביב- הן כבר לא היו באוויר, אלא על האדמה. הן היו בתוך יער ובו עצים שנראו בני מליוני שנים. אגם קטן היה לידן. לוניה ירדה מסאטומי והתקדמה לעבר האגם.
"זה יפיפה." עיניה נצצו. חבל שכל היופי הזה מוסתר על ידי כפרים עניים כל כך- חשבה.

סאטומי ישבה לצידה, היא קרעה ממכנסה, שגם ככה היה קרוע, חתיכת בד והרטיבה אותה במים.
"מה את עושה?" לוניה התקרבה אליה, אולי המראה של סאטומי היה מאיים, אך היא עדיין הייתה סאטומי האהובה שלה.
סאטומי הושיטה את ידה אל פניה של לוניה,ניגבה את הדם שהיה לצד פיה והרטיבה את הפנס בעינה. גם מגעה היה עדין, בדיוק כמו של סאטומי. לוניה חייכה בהקלה כשהבינה שסאטומי זו עדיין אותה סאטומי.
"באת לפה כדי לטפל בפציעות שלי?" היא שאלה.
סאטומי רק הנהנה בשקט.
"עכשיו שטיפלת בי, תוכלי להחזיר אותנו לצוות? הם בטח דואגים מאד. כדאי שנחזור אליהם." לוניה החזיקה בידה.
סאטומי נחרה בבוז ונדה לשלילה.
"למה לא?" לוניה שאלה. אך התשובה היחידה שהיא קיבלה הייתה נהמה חלושה. "את לא רוצה לחזור לשם?" שוב ענתה לה רק נהמה. לוניה הבינה שהיא לא תוכל לדבר עם סאטומי כמו שצריך עד שהיא לא תירגע. היא אספה בידיה מים ושתתה מהם.
"כדאי שתשתי קצת, יוצאים לך מהפה אדים, תתקררי קצת לא?" לוניה אספה בידיה מים והושיטה לסאטומי. "תשתי מהר לפני שזה יגמר." היא חייכה חיוך עדין.
סאטומי הביטה בה ואז בידיים, היא נדה לשלילה ולקחה בעצמה מים, אך במקום לשתות אותם היא שפכה על עצמם. אולי חשבה שזה מה שיחזיר אותה למצבה הרגיל, אך טעתה. היא נשארה באותו המצב. כנראה שזה היה מאוחר מדי, היא הגיעה לנקודת האל חזור שלה.

"אני מניחה שעכשיו אני פשוט אצטרך להיות איתך, עד שתשיגי את המטרה שלך, או שתחזרי לעצמך." לוניה משכה בכתפיה ונאנחה. ביטנה קרקרה והיא הסמיקה במבוכה. זה לא היה יאה לליידי להשמיע רעשים כאלו.

סאטומי מיד קמה, כנפיה נסגרו והיא נעלמה אל תוך היער. לוניה המשיכה לשבת במקום. גם אם רצתה ללכת היא לא הייתה יכולה, איננה מכירה את קוני, ובטח לא את היערות שיש שם. היא חלצה את נעליה ושמה את רגליה בתוך האגם. המים היו צלולים והיא הייתה יכולה לראות את כל הדגים הקטנים ששחו לצד רגליה. היא הרגישה מטונפת כל כך, במיוחד אחרי שהדוכס הדוחה נגע בה. לוניה הביטה סביב כדי לבדוק שאף אחד לא מסתכל עליה, כשהשטח היה פנוי היא התפשטה ונכנסה לאגם לשטוף את עצמה. חלק מהדגיגים דגדגו אותה ושחו במהירות הרחק ממנה. היא צחקקה עד ששמעה נהימה מאחורה, לרגע היא שכחה שסאטומי נוהמת וחשבה שזו חיה גדולה. כשהסתובבה ראתה את סאטומי, פניה היו אדומות מסומק ובידיה היא החזיקה פירות.
לוניה התרוממה והתקדמה לעבר סאטומי שפניה רק האדימו יותר ככל שהתקדמה אליה.
ללוניה כבר לא היה אכפת לעמוד עירומה ליד סאטומי, היא ראתה את סאטומי עירומה בעבר, ואת שאר הצוות (למרות שקיוותה לשכוח את זה), היא התרגלה.