הנסיכה ושדת הים

פרק 13

קמילה הלכה ביער, הוא היה חשוך וסבוך. פעם היא פחדה מהחושך, אך עם הזמן היא למדה לאהוב אותו בזכות ווילהלם שהיה נשאר איתה כל הלילה כדי שתוכל להירדם ולהתרגל לחושך. קמילה הדליקה את העששית כדי לראות את הדרך והמפה.
'אני לא רוצה לאבד אותך.' קולו הדהד בראשה.
"ואתה לא." היא מלמלה לעצמה. מסתכלת סביבה כדי לבדוק ששום חיה לא אורבת לה. היא שמעה רעש מהשיחים והוציאה את חרבה, מכוונת אותה לשיח. משם יצא שועל קטן.
קמילה הורידה את חרבה והחזירה לחגורתה. היא נאנחה והמשיכה ללכת כשהשועל הולך אחריה.
"אתה עומד לעקוב אחריי כל הלילה?" היא הביטה בשועל שהתקרב לרגלה. "שיהיה, אבל רק ללילה." היא גלגלה את עיניה והתקדמה כשהשועל לצידה.
"אתה יודע, יש לנו זוג פנתרים בספינה, אתה לא יכול להמשיך איתנו. אני חושבת שסאטומי סובלת מספיק משניהם, מקאסים ומאחיה האידיוט." קמילה דיברה אל השועל. "הוא אמר לי לא ללכת אחרי הפרח הזה, הוא לא רוצה לאבד אותי." היא גיחכה. "אבל אני לא הולכת למות בגלל פרח ארור, אני אשיג אותו ואחיה. זו תהיה מתנת יום הולדת טובה לא?" היא הביטה בשועל בחיוך ואז בשביל.
"כלומר, הוא נתן לי המון דברים. בית, אוכל, אהבה. זה הזמן שלי לתת לו גם משהו." היא המשיכה לחייך, עיניה נצצו. "למה אני מדברת עם שועל?" היא גלגלה את עיניה והסתכלה במפה.
"למה אתה בכלל עוקב אחריי?" היא נאנחה. "שכחתי, אתה לא יכול לדבר. רק ליילל, או לעשות איזה רעש שאתה לא מוציא." היא נופפה בידה.
"אתה יודע, תמיד הסתכלתי על אגרטל פרחי האש הסגולה, אבל הוא תמיד הרחיק אותי מהם, אמר שזה מסוכן ושאני עוד ילדה." היא משכה בכתפיה. "אבל זה היה כשהייתי קטנה, אני עכשיו בת תשע עשרה, אני כבר גדולה." היא חייכה. "ואני הולכת להשיג עבורו את הפרח."
השועל המשיך ליילל, כמזהיר אותה מפני הרעיון הזה.
"אל תביט בי עם הפרצוף הזה, אני יודעת מה אני עושה." היא נאנחה.
"או שהיער משגע אותי או שאני פשוט אוהבת לדבר לשועלים." היא מלמלה לעצמה. "הייתי צריכה להעיר את לאקסיטי. לא, היא הייתה עוצרת בעדי." קמילה נאנחה. היא הסתכלה על המפה ועיניה נצצו. "זה קרוב!" היא החלה לרוץ והשועל אחריה.
היא הגיעה לקרחת היער, במרכזה עמד הפרח, הוא היה פרח בודד בצבע סגול, קצה עלי הכותרת שלו היה צבוע בצבע צהוב-כתום, כמו אש בוערת. לאורך גבעולו היו קוצים שהיה קשה לא לגעת בהם. קמילה שמה את כפפותיה השחורות.
'אני לא טיפשה איש זקן.' היא חשבה בחיוך והתקרבה לפרח. היא הצליחה לקטוף אותו, היא המשיכה להחזיק אותו בעדינות ביד. קמילה החלה ללכת חזרה כשהרגישה כאב פתאומי בידה.
היא הורידה את הכפפה וראתה סימנים שחורים שהתפשטו לאורך ידה. קמילה מלמלה כמה קללות והחלה לרוץ, מביטה בפחד על ידה. זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שהיא הרגישה פחד.
"לא, לא, לא! זה לא יכול לקרות." היא נפלה. גם רגליה הפסיקו לעבוד. היא הרגישה שהיא רועדת למרות שכל גופה היה משותק. קמילה השתעלה והדשא התלכלך בדם.
"מישהו....הצילו..." היא לחשה בקול צרוד. ראייתה הידרדרה והדבר האחרון שראתה זה את השועל עומד מולה. השמש החלה לזרוח וכמה קרני שמש האירו את קמילה.