פרק 32

354 32 5
                                    


סאטומי נאנחה בפעם המי יודע כמה במשך ארבעת הימים ששכבה במיטה. "עוד כמה זמן אצטרך להיתקע כאן?" היא נחרה בבוז ושילבה את ידיה- כמו ילד קטן.
"עד שנגיע לקוני." לוניה נשפה על הכפית שהייתה מלאה במרק חם. "פתחי את הפה."
"אני יכולה לאכול בעצמי." סאטומי מלמלה ואכלה מהמרק. היא דווקא אהבה את העובדה שלוניה מאכילה אותה.
"עדיף שלא תזוזי מהמיטה. כשנגיע לקוני הכל יסתדר. חוץ מזה, אני מתרגשת לראות את הממלכה ממנה הגעת." לוניה האכילה את סאטומי שוב.
"אין שום דבר מיוחד שם, בטח שלא מרגש." סאטומי נאנחה שוב. "חוץ מזה, היינו אמורים כבר להיות שם. אני תקועה במיטה כבר חמישה ימים."
"ארבעה."
"בסדר, ארבעה ימים."
"הפסיקי להתלונן, זה לא בשליטתנו." לוניה נאנחה והניחה את הקערה על השידה. היא נשכבה לצד סאטומי. "כמה זמן לא היית בקוני?"
סאטומי גיחכה. "הפעם האחרונה שהייתי שם הייתה לפני שנתיים, וזה היה כדי לקחת את אקי."
"זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו אחרי יותר משבע שנים." עיניה נצצו. "באותה תקופה הוא היה נער בן שש עשרה, ולמרות שהוא גדל, מיד זיהיתי אותו. הסתכלתי עליו, הוא היה כל כך רזה, ומלא בחבלות. כמה גברים הציקו לו, וכמובן שבתור אחות גדולה הייתי חייבת להתערב ולהציל אותו." סאטומי גיחכה. אם כי לא נהנתה מהזיכרון של אקי המפוחד והפצוע.
"כשראה אותי, הוא חייך את החיוך הכי גדול שזכרתי שלו. אקי הסכים להצטרף אליי מיד, זה היה הדבר הכי מדהים בעולם. הדבר שאליו חיכיתי."
"זה אכן נשמע כך." לוניה חייכה.
סאטומי הביטה בה וקירבה אותה אליה. "אל תשכבי בקצה המיטה, את עלולה ליפול." היא שמה את ידה על ראשה של לוניה וליטפה את שיערה העדין.
לוניה הסמיקה מעט ושתקה. אחרי שתיקה מביכה היא פצתה את פיה. "אני מקווה שהכל יהיה בסדר."
"גם אני."
"את מפחדת?" לוניה הביטה בה.
סאטומי גיחכה. "למה שאפחד?"
"השדה ההיא, היא אמרה שאת פוחדת מהמכשפה ומאימך."
"פעם פחדתי. אבל היום אני חזקה יותר, אני לא מפחדת."
"למה פחדת מהמכשפה? היא עזרה לך, לא?"
"מעולם לא הרגשתי שהיא באמת עזרה לי. חוץ מזה, הייתי ילדה קטנה. ברור שהייתי פוחדת ממישהי שעשתה עליי כישופים לא ידועים ובעלת מבט שועל ערמומי."
לוניה צחקקה. "אם את רוצה, אני אהיה לצידך ואחזיק לך את היד כדי שלא תפחדי."

סאטומי צחקה. "בסדר." היא המשיכה לצחוק.
לוניה חייכה. היא אהבה את הצחוק של סאטומי ושמחה שהצליחה לגרום לה להתעודד.
"את כל כך מקסימה." סאטומי חיבקה אותה בחיוך רחב. היא הסמיקה כשהבינה מה היא עשתה ומיד התיישבה על המיטה.
השתיקה שנשארה ביניהן נשברה ברגע שארי דפקה על הדלת ופתחה אותה. "אנחנו קרובים לטסוקי." היא אמרה בחיוך.
"אלו לא חדשות טובות." חיוכה של סאטומי נמחק והיא שילבה את ידיה בעצבנות.
"הכל יהיה בסדר סאטומי." לוניה חייכה ונישקה אותה בלחי.
סאטומי הסמיקה והתרוממה במהירות מהמיטה כדי להסתיר את הסומק.
"לא, לא, הישארי לשכב. אסור לך לזוז מהמיטה!" לוניה דחפה אותה חזרה למיטה.
"לוניה, אני חייבת לזוז! נמאס לי לשכב במיטה כל היום." סאטומי נאנחה.
"ברגע שהיא תרפא אותך תוכלי לזוז כמה שרק תרצי." ארי גיחכה. שיערה האדום היה אסוף ובמקום השמלות שהיא בדרך כלל לבשה, היא שמה מכנסיים שחורים וחולצה אדומה.
הן הרגישו עצירה. "הגענו!" קולו של אקי נשמע.
"אנחנו נלך למכשפה. הישארי כאן, ניקי ישמור עלייך כך שלא תברחי." לוניה לבשה שמלה כחולה כהה שהודגשה כנגד עורה הלבן.
"בהצלחה, שימרו על אקי בשבילי בסדר?" ארי ולוניה הנהנו. לוניה שמה לב לעיניה העצובות של סאטומי כאשר אמרה את שמו של אקי.

הנסיכה ושדת היםWhere stories live. Discover now