הנסיכה ושדת הים

פרק 9

טריגרים: הטרדה מינית, ניסיון לאונס, ניצול מיני, סחר באנשים.

קאסים ירד מהמרכבה עם לילה וסאבת. אחריו ירדה לוניה ונעמדה לצידו. הוא הביא את ההזמנה לשומר ונכנס לחצר הגדולה. בה היו אנשים רבים, רובם גברים וחלקם נשים. לוניה הביטה סביבה, מסוקרנת, האחוזה הייתה בינונית, קטנה יותר מהאחוזה של קאסים. אבל החצר הייתה גדולה והאנשים שהיו בה נראו מעורבבים מכל רחבי הממלכות. היא רעדה מעט כשחשבה על כך שסחר בשפחות ועבדים מתקיים בכל כך הרבה מקומות בעולם.
"קאסים אדאראן, נעים לראות אותך." אחד מהגברים הגיע, שיערו היה חום ועיניו שחורות משחור, כמעט ולא ראו את אישוניו. "לא חשבתי שאראה כאן את הנווד האפל."
"עמאן." קאסים לחץ את ידו, מתעלם מהכינוי שעמאן קרא לו לפני כמה שניות.
עמאן היה סוחר עשיר ומבוגר, כשקאסים היה גר בארמון בתור נער, הוא היה רואה אותו מגיע כמה פעמים כדי לעשות עסקאות עם המלך והמלכה. קאסים לא האמין שאיש כל כך מכובד יסחור בבני אדם.
"זו השפחה שלך? היא נראית איכותית." הוא הביט בלוניה, היא הרגישה צמרמורת לאורך גופה, כאילו הפשיט אותה במבטו.
"אדוני, אני אוביל את שפחתך לחדר." משרת בעל שיער חום ועיניים שחורות קד קידה ולקח את ידה של לוניה. היא הביטה בו, עיניה נפערו לרווחה כשזיהתה אותו.
'האיש מהנמל, דוד של-' כשהבינה, היא רצה לעבר קאסים.
"אדון קאסים." צעקה בזמן שהחזיקה בידו. "זו מלכו-" היא לחשה אך נקטעה כשהמשרת לקח אותה בחוזקה. "עזוב אותי!" היא נלחמה בו. הוא עלף אותה וסחב אותה על הידיים.
"מצטער על הרעש אדוני." המשרת קד קידה והלך.
"השפחה שלך רועשת ומורדת, קוראת לך בשמך הפרטי." עמאן גיחך.
"כן, מרדנית." קאסים חייך. חיוכו נעלם מיד כשהביט במשרת שלקח את לוניה.
"אלו הפנתרים שלך?" עמאן הביט בלילה וסאבת שנעמדו לצידו.
"כן, לילה וסאבת." קאסים חייך והביט בהם. לפתע סאבת השתחרר מידיו של קאסים וברח מהמקום.
"הוא כנראה חוזר הביתה. סאבת לא אוהב מקומות המוניים." קאסים הסתכל על סאבת שרץ לעבר הכיוון של ארנולד.
"אורחים יקרים, המכירה מתחילה, נא להתאסף בפנים." אחד המשרתים קרא. משרתים ליוו את האורחים לאולם גדול עם כיסאות רבים, כמה במרכז האולם וכמה למעלה במרפסות. נברשת גדולה האירה את החדר באור לבן וחזק.
קאסים התיישב וחיכה. הוא הביט במרפסות, מחפש את המנהיג. 'אני מקווה שהכל יהיה בסדר.' הוא החל לדאוג כשנזכר בלוניה. הוא כיווץ את ידיו והביט על הבמה.

שאר החבורה חיכו מאחורי השיחים. "הם עזבו?" אקי לחש.

"כן." סאטומי התרוממה.
הם רצו בשקט לעבר הדלת ופתחו אותה.
"בהצלחה." קמילה הביטה בסאטומי שהנהנה בחזרה-מוסרת בהצלחה. כל צוות הלך לכיוונו.
סאטומי, ניקי וארי הלכו לחדר האחורי בו שמו את השפחות והעבדים. סאטומי עצרה אותם מלהתקדם "חכו, לוקחים עבד." היא הביטה בנער הצעיר שלקחו בחוזקה. סאטומי התקדמה כדי להצילו אך ארי עצרה בעדה. "הוא יימכר אם לא נעזור לו." סאטומי לחשה לה.
"ארנולד יצית את המקום הזה בכל רגע, הוא יהיה בסדר." ארי לחשה לה.
הם חיכו כמה שניות והתקדמו לחדר, כאשר פתחו את הדלת הם ראו כלובים ובהם בני אדם כלואים. רובם היו בעלי שיער לבן. סאטומי הסתכלה עליהם, הכעס הציף בה. היא ראתה כיצד הם הביטו בה, עיניהם עצובות ומתחננות שישחררו אותם.
"לוניה?" סאטומי לחשה ועברה מכלוב לכלוב.
"קפטן." ניקי וארי אמרו יחד. הם הרגישו בתנועות. לפני שהספיקו להזהיר את סאטומי, דמות בלבוש שחור הופיעה מולם וזרקה לעברם פגיונות. שלושתם התחמקו מהם.
סאטומי לא היססה ובעטה בדמות בחוזקה.
הדמות נפלה על הרצפה.
סאטומי התקדמה לעברה בכעס. "איפה לוניה?" היא הורידה את המסיכה מבן האדם ששכב על הרצפה. עיניה נפערו לרווחה.
"סמירה." היא מלמלה, גבותיה התכווצו והכעס הצטבר בגופה, היא בעטה בבטנה של סמירה והצמידה אותה לרצפה. "מה עשיתם ללוניה?!" סאטומי צעקה.
"היא לא פה." סמירה גיחכה.
"אנחנו רואים את זה." לסאטומי לא היה כוח לסמירה ובטח לא זמן. כל התוכנית שלהם נהרסה ועכשיו כולם, במיוחד לוניה, היו בסכנה.
ניקי וארי כחכחו בגרונם. "סליחה, אני רואה את זה. היא במבנה?" כשסמירה לא ענתה לה, סאטומי משכה בשיערה.
"אם לא תגידי לי, אני אירה בכל גופך ואשאיר אותך גוססת." היא הביטה בסמירה בעינה האדומה.
למראה עינה האדומה, סמירה החלה לרעוד. היא אף פעם לא הרגישה פחד כזה, היא הרגישה שהיא צופה בגיהינום.
"היא בחדר בסוף המסדרון, אחד הבכירים הולך לקחת את בתוליה ולסמן אותה כאחת משפחות המאפיה, כמוני." סמירה חייכה. "המנהיג לא פה, הוא הלך מכאן לפני שבוע, כל התוכנית שלכם הולכת להיהרס." היא החלה לצחוק.
"אני מדמיינת את הפרצוף של הנסיכה כשלוקחים לה את הבתולין, אני מדמיינת את הכאב שלה." סמירה המשיכה לצחוק. "אתם פתטיים וטיפשים!" היא צעקה בחיוך על שלושתם והמשיכה לצחוק עד שקול יריה רם נשמע בחדר וממצחה החל לרדת דם. גופתה נשכבה על הרצפה שהחלה להתלכלך משלולית דם.
"צריך להזהיר את השאר." סאטומי הביטה בניקי וארי, היא נזכרה שהם לא מכירים את המבנה ולכן לא יוכלו ללכת להזהיר. "חרא מסריח של תמנונים!" סאטומי בעטה בגופה.
"קפטן, זה לא הזמן לקלל, צריך להציל את לוניה ולהזהיר את השאר." ארי אמרה.
"איך נעשה את זה? אם לא נלך ללוניה היא תאנס, אם לא נלך אל השאר, הם ימותו." סאטומי השפילה את מבטה. "ואתם לא יכולים לראות את המפה." היא מלמלה.
"אני יכול לעזור." קול נשמע מאחד הכלובים, נער צעיר בעל שיער סגול ועיניים שחורות הביט בהם. "אני היייתי משרת באחוזה הזו, אני מכיר כל פינה, הראי לי במפה לאיפה אתם צריכים ללכת ואקח אתכם לשם." הוא הביט בסאטומי.
היא הביטה בארי וניקי וירתה על המנעול. הדלת של הכלוב נפתחה. "צא. ארי וניקי, לכו עם הנער הזה." היא הראתה לנער במפה את המיקום. "לך לשם ותעשה את זה מהר." היא סגרה אותה וירתה בשאר הכלובים. "כולם! ברחו עכשיו!" היא צעקה, כל העבדים והשפחות ברחו במהירות.
הנער, ארי וניקי יצאו מהחדר. סאטומי רצה לעבר לוניה. "החזיקי מעמד." היא מלמלה לעצמה בזמן שרצה. היא הריחה ריח של אש ועד מהרה העשן התפשט.