הנסיכה ושדת הים

פרק 5:

"אנחנו מתקרבים לאל פאראן!" סאטומי צעקה, היא ראתה את האי המרכזי של הממלכה, הארמון נראה מרחוק.
"עיר הבירה סאמרן, לא הייתי הרבה זמן כאן." סאטומי גיחכה. היא הלכה לעבר חדרה כדי להתלבש ולארגן בגדים. כשנכנסה ראתה את סמירה באמצע החדר.
"ומה האורחת שלנו עושה פה?" היא הרימה גבה בשאלה.
"חיפשתי את השירותים, הספינה שלך גדולה מאד." סמירה חייכה.
"זה מחמיא לי מאד, להבא אם את רוצה להתמצא בספינה שלי תבקשי עזרה מהצוות שלי." סאטומי חייכה. אם כי 'גדולה' לא היה התיאור הטוב ביותר לספינה שלה, כשהמלך והמלכה של אל-פאראן נתנו לה את הספינה הזו משום שהייתה חסרת תועלת בגלל גודלה.
סמירה הנהנה. "תודה רבה." היא יצאה מהחדר במהירות.
סאטומי חיכתה שהדלת תיסגר והחלה לבדוק את חדרה. 'שום דבר לא נגנב.' היא הביטה בארון ובשולחן העבודה שלה. המפה של כל הממלכות התפרסה עליו כמו שהייתה לפני יציאתה.
היא פתחה את הארון ושמה על עצמה את מעילה השחור בעל כפתורי הזהב. לאחר מכן קלעה צמה קטנה בשערה. היא הוציאה מראה קטנה ששמרה במגירה והביטה בה. 'נראית טוב.' היא חייכה לעצמה.
סאטומי חזרה לסיפון, לאקסיטי וקמילה קשרו סביב העמוד חבל. "הואלתן בטובכן לעלות לסיפון." סאטומי גיחכה.
"אנחנו מצטערות קפטן." לאקסיטי חייכה אליה בחזרה.
"איפה לוניה?" סאטומי הביטה סביבה, היא לא ראתה את לוניה והחלה לדאוג.
"אירו עוזר לה להתכונן." לאקסיטי אמרה, על שיערה נקלעו שתי צמות. נמשיה בלטו לאור השמש.
"כי היא לא יכולה להסתדר לבד, נסיכה מסכנה." קמילה גלגלה את עיניה. גם שערה נקלע בצמה ארוכה.
"אני מבינה." סאטומי הנהנה, היא הביטה בתאומים שארגנו ארגזים והלכה לעברם.
"הצעדים שלך מהירים ועצבניים, מה קרה?" ניקי הסתובב אליה.
היא הביטה בעיניו הלבנות. "יש לי הרגשה לא טובה לגבי סמירה." סאטומי לחשה.
"גם אני הרגשתי ממנה משהו לא טוב." ארי מלמלה. מהרגע ששמעה את סיפורה של סמירה היא הייתה יכולה לשמוע את השקר מקולה.
"היא הסתובבה בחדר שלי, היא תירצה לי שהיא איבדה את דרכה לשירותים." סאטומי כיווצה את עיניה.
"התירוץ הנפוץ." התאומים הנהנו.
"וסוחרי העבדים הללו ויתרו מהר מדי." סאטומי מלמלה לעצמה.
"יהיה בסדר סאטומי, היא תעזוב אותנו ברגע שנרד לאל פאראן." ארי אמרה.
"צודקת, אבל החשדות שלי עדיין קיימות."
ניקי טפח על כתפה. "אל תדאגי קפטן, יהיה בסדר, התמודדת עם מצבים קשים יותר. כולנו התמודדנו עם מצבים קשים יותר." ניקי אמר בחיוך.
"איך אתם יכולים להשאיר חיוך על פניכם ברגעים כאלה?" סאטומי הביטה בהם, הם היו מחויכים, גם כשהכירה אותם הם תמיד חייכו. סאטומי תמיד סיפרה לארי וניקי הכל, הם היו הראשונים שהצטרפו לסיפון שלה לפני שלוש שנים, והיה ביניהם קשר מיוחד.
"אנחנו אופטימיים." הם משכו בכתפיהם.
"קפטן! אנחנו באל פאראן!" אקי צעק.
"אחיך קורא לך." הם אמרו ביחד, דבר שקצת הפחיד את סאטומי.
סאטומי הנהנה והלכה לקצה הסיפון. בנמל נראו מלחים בבגדי נוודים, אנשי נמל בבגדים בלויים שעבדו והעבירו ארגזים, כולם צעקו אחד לשני.
כאשר ראו את ספינתה של סאטומי, הם הריעו.
"זה דרקון הים!" הם צעקו.
הספינה נעצרה והצוות ירד ממנה. "איפה לוניה?" סאטומי לא ירדה מהספינה, היא חיכתה ללוניה.