הנסיכה ושדת הים

פרק 39

לוניה קראה ספר בחדרה בשעות הצהריים הקרירות. כל היום היו הכנות לקראת החתונה, מדידות, החלטה על האוכל שיהיה, ואפילו הכנות לליל הכלולות, הדבר שלוניה הכי פחדה ממנו. היא הייתה חייבת שקט. היום היא שמעה שיחות על כך שמרקוס נעלם כלא היה ועל כך שיש לחפש אותו מיד, היא כמובן לא דיברה.
השקט הופר כששמעה את הדלת שלה נפתחת ואל חדרה נכנס הבן אדם האחרון שרצתה לראות- ניקולאי.
לוניה הביטה בו ארוכות ואז חזרה לספרה, מתעלמת לגמרי מהעובדה שהוא בחדר.
ניקולאי עיקם פרצוף וכחכח בגרונו. "לוניה," הוא קרא בשמה כדי שתתייחס אליו.
"ניקולאי." לוניה אמרה והמשיכה להסתכל על ספרה, היא לא באמת הייתה יכולה להתרכז בקריאה כשהוא בחדרה.
"אני יכול לדבר איתך?" הוא אמר בשקט.
"חשבתי שאתה יכול רק לצעוק." לוניה אמרה.
ניקולאי עיקם את פרצופו ואיגרף את ידיו, הוא נשם נשימה עמוקה והמשיך לדבר, "אני דיברתי עם דריוס, הוא.....הסביר לי איפה טעיתי."
לוניה סגרה את ספרה והביטה בו.
"אני מצטער, התנהגתי אלייך באופן משפיל. אנחנו חייבים להסתדר אם אנחנו רוצים להתנהל היטב כמלך ומלכה, את לא חושבת?"
"כן, אני מסכימה." לוניה לא חייכה. "ההתנצלות שלך מתקבלת." היא אמרה עם חיוך קטן, היא עדיין לא האמינה שהיא הולכת להתחתן איתו.
"כפיצוי, חשבתי שאולי תרצי לרכב על סוסים איתי בחצר הארמון." ניקולאי קד קידה וחייך אליה.
"אני אשמח." לוניה התרוממה ועיניה נצצו, היא אהבה לרכב על סוסים.
"נהדר, אני אבקש מהמשרתת להביא לך את בגדי הרכיבה." ניקולאי חייך, ולפתע לוניה ראתה את הילד התמים והמופנם שאלכסנדרה דיברה עליו אתמול. כמובן שהיא עדיין לא שכחה את האלימות שלו כלפיה, אך היא קיוותה שאולי המצב ישתפר, היא הייתה חייבת להחזיק מעמד.
לוניה הלכה ביחד עם ניקולאי לאורוות, ביניהם שררה דממה. היא לבשה מכנס רכיבה בצבע חום, מעיל ארוך וכחול ומגפיים שחורים וארוכים. שיערה היה אסוף בצמה ארוכה וסביב צווארה היה צעיף בד נעים.
ניקולאי נכנס לאורווה ונעמד לצד סוס שחור ויפיפה, "זה ורדיי." הוא חייך אל עבר סוסו ונתן לו לאכול מהחציר שהיה על הרצפה. "את יכולה לבחור כל סוס שאת רוצה והוא יהיה שלך."
לוניה חייכה והסתובבה בין הסוסים, כולם היו יפיפיים ומטופחים, היא הסתכלה על אחד הסוסים שהיה לבן בעל כתמים שחורים, לוניה גיחכה למראה שלו, הוא היה דומה קצת לפרה. היא נעמדה מולו והסתכלה בעיניו השחורות. "איך קוראים לו?"
"מרקיי." ניקולאי ענה בזמן שסידר את הציוד על סוסו.
"היה מתאים לו יותר מו-רקיי." לוניה מלמלה לעצמה וצחקקה לבדיחה שאמרה כרגע, ניקולאי רק גיחך גיחוך קטן. משחק המילים התאים הרבה יותר לאקי, חשבה לוניה ומיד חיוכה נמחק. היא חייבת לשכוח מהספינה והצוות, אחרת היא לא תוכל להתקדם הלאה.
"אני אקח אותו." לוניה נתנה מהחציר שעל הרצפה וליטפה את אפו של הסוס. הוא קיבל את האוכל בשמחה ונתן ללוניה לסדר את הציוד ולעלות עליו.

"את מוכנה?" ניקולאיי חייך אליה, לוניה הנהנה בשקט.
הם רכבו בחצר ודיברו על ענייני היום, כמו ארוחת הבוקר שהייתה מצויינת ועל כך שהחלו כבר לקשט את הארמון ואת כל בוליגוראד לקראת החתונה.
"מה דעתך על החתונה?" לוניה לפתע שאלה.
"מה זאת אומרת?" ניקולאי לא הביט בה, הוא המשיך להסתכל קדימה.
"לא מפריע לך שקבעו שנתחתן מבלי שנכיר אחד את השנייה?" לוניה השפילה את מבטה.
ניקולאי משך בכתפיו, "ככה זה בכל חתונה פוליטית. חוץ מזה, עכשיו זו ההזדמנות שלנו להכיר לא?"
"כן, אתה צודק." לוניה מלמלה, "אבל, אין לך מישהי שאתה אוהב?"
ניקולאי הביט בה וצחק, "את כל כך תמימה." הוא המשיך לצחוק ולוניה הסמיקה.
"זה מישהו?"
"אני ממש לא מעוניין בגברים אם זה מה שאת חושבת, אני לא דוחה." ניקולאי גיחך.
לוניה נשכה את שפתיה, היא רצתה להתווכח איתו על כך שזה לא דוחה, לרגע היא הרגישה שהיא דוחה כשחשבה על העובדה שהיא מעדיפה נשים. היא רצתה כל כך להתווכח איתו, להגן על חבריה וגם על עצמה, אבל היא לא רצתה לגרום למפגש הנחמד הזה להיהרס.
"בכל מקרה, מעולם לא חשבתי על אהבה, ובטח לא התאהבתי."
"זה לא מפריע לך שאנחנו מתחתנים ואנחנו אפילו לא באמת מאוהבים?" לוניה הביטה בו בעצב, הוא החזיר לה מבט מחוייך.
"את חושבת שההורים שלנו באמת אוהבים אחד את השני?"
לוניה משכה בכתפיה, "תמיד הנחתי שכן." היא תמיד גדלה עם המחשבה שהוריה מאוהבים, אך היא אף פעם לא באמת ראתה אותם מתחבקים או מתנשקים מולה.
"אז את באמת תמימה." ניקולאי חייך. לוניה השתתקה, הוא בטח חושב שהיא מטומטמת והיא העדיפה לא לדבר כדי לא להגיד דברים מיותרים.
הם רכבו לעבר החומה, "רוצה לראות משהו?"
לוניה הנהנה בשקט.
ניקולאי הוביל אותה לעבר שער נעול ושחור שממנו היה אפשר לראות את פרברי העיר.
"מה זה?"
"זו עוד יציאה וכניסה של הארמון. אף אחד לא השתמש בה שנים, אבל זה מוביל ישר לעיר." הוא הצביע על הנמל והבתים הקטנים.
"אתם לא מפחדים שיבואו לפרוץ את השער?"
ניקולאי נד לשלילה, "אף אחד לא מצא את השער הזה עד היום. וחוץ מזה אם מישהו יפרוץ אותו, יש מספיק שומרים שיתפסו אותו." הוא הצביע על השומרים הרחוקים שהסתובבו בגינה.
"למה אתה מראה לי את זה?" לוניה לא הבינה מדוע ניקולאי מבזבז את הזמן בשערים מיותרים.
"זה הסוד שלי, הייתי מתגנב מחוץ לארמון הרבה דרך השער הזה, חשבתי לשתף אותך בו, שנרגיש יותר קרובים." ניקולאי הסביר.
"זה נחמד מצדך, תודה שחלקת איתי את הסוד שלך." לוניה חייכה.
"בבקשה, בואי נחזור עכשיו, יש עוד הרבה הכנות לקראת החתונה."
לוניה הנהנה והם רכבו חזרה לאורוות.