הנסיכה ושדת הים

פרק 28

עקביה של סאטומי נשמעו על העץ. צעדים מהירים וקטנים, וקמילה מיד אחריה.
"זה היה קורה במוקדם או במאוחר." קמילה מלמלה אל סאטומי.
"גם אם זה היה קורה, זה לא היה אמור להיות ככה." סאטומי כיווצה את אגרופיה.
סאטומי נקשה על הדלת. "ארי, ניקי, זו אני וקמילה. אנחנו נכנסות." היא פתחה את הדלת ונכנסה ביחד עם קמילה.
ארי שכבה במיטה, ממשיכה לבכות ולייבב. ניקי התיישב לצידה, מבטו הראה דאגה רבה ורחמים. הוא לא ידע מה לעשות כדי לעודדה, כל דבר שניסה להגיד כמו, 'הכל יהיה בסדר' או 'הוא לא מבין כמה מדהימה את', לא עזרו להרגיעה.
סאטומי נגעה בכתפו של ניקי. הוא התרומם ונתן לה לשבת במקומו. סאטומי התיישבה ומשכה את ארי אליה.
"עזבי אותי!" ארי צעקה בבכי.
סאטומי חיבקה אותה וליטפה את שיערה. היא הצליחה להרגיע אותה תוך כמה שניות.
ארי חיבקה בחזרה את סאטומי. "אני באמת חשבתי שהוא האחד." היא מלמלה. "באמת התחלתי להתאהב בו סאטומי."
"אני יודעת." סאטומי לחשה לה בעדינות.
"חשבתי שזה הדדי ופתאום הוא צעק עליי. אני לא יכולתי להגיד לו את האמת, לא הייתי מוכנה. אז שיקרתי." ארי הסבירה, למרות שלא הייתה צריכה להסביר את המובן מאליו. "רציתי לספר לו ברגע שהוא עוזב. אבל עכשיו הכל נהרס, אצטרך לספר לכולם את האמת, ולנוקס שונא אותי."
"את לא חייבת לספר לאף אחד את האמת. הם יודעים שאת נסיכה ובזאת זה נגמר. אף אחד לא מכריח אותך לספר. ומי שכן יכריח, אני אטפל בו." סאטומי ניגבה את דמעותיה של ארי. "ולגבי לנוקס, אטפל גם בזה."
"מה את תעשי? תפרצי לארמון ותנסי לדבר איתו?" קמילה שילבה את ידיה והביטה בשתיהן- החברות ביניהן התפתחה הרבה זמן לפני שקמילה הצטרפה. היא תהתה איך התנהלה פגישתן הראשונה שהן נהיו חברות טובות.
"זה בדיוק מה שאעשה." סאטומי גיחכה ואז פנתה לארי. "ארי, אני מבטיחה לך שאטפל בזה." היא חייכה אליה. קולה נשמע עדין ומנחם בשונה מבדרך כלל.
"סאטומי את לא חייבת לעשות את זה." ארי החזיקה בידה. "לנוקס כבר גיבש החלטה, הוא לא רוצה לראות אותי יותר." הדמעות שוב חזרו. "אין טעם לנסות ולשכנע אותו. ואני מבינה אותו, מי ירצה מישהי שקרנית ועוד עיוורת." ארי רעדה.

"ארי, את לא שקרנית." קמילה פצתה את פיה. "נכון, לא אמרת לצוות או ללנוקס את האמת עלייך ועל ניקי. אבל, זה לא הופך אותך לשקרנית. את לא היית מסוגלת לספר על העבר שלכם כי פחדת, זה מובן. אני לא כועסת עלייך, ואם אני לא כועסת אז אף אחד מהצוות לא כועס. הם מבולבלים, אבל כועסים? אני בספק." קמילה חייכה חיוך עצוב וחיבקה את ארי. דבר שהפליא את סאטומי, כי היחידים שחיבקה היו ווילהלם ולאקסיטי.
"מי שלא ירצה אותך בגלל העיוורון הוא אידיוט דוחה." קמילה אמרה.
ארי צחקקה." תודה קמילה." היא ניגבה את דמעותיה.
"קמילה, תדאגי לארי וניקי. אני יוצאת לטפל בנסיך האופל הקטן שלנו." סאטומי התרוממה ויצאה מהחדר.
"ארי, אולי כדאי שתנוחי מעט." ניקי התיישב על המיטה. "זה ירגיע אותך." הוא טפח על כתפה של ארי בעדינות.
היא נשכבה על המיטה ועצמה את עיניה. לאחר מספר שניות נשמעו הנשימות האיטיות שלה והיא נכנסה לשינה עמוקה.
"את יודעת." ניקי החל לדבר. "כל חיי ניסיתי להגן על הרבה דברים בשביל שהיא תהיה מאושרת. ועם זאת, תמיד מישהו ימצא דרך לפגוע בה ואני לא אהיה שם כדי לעזור. גם כשאני שם אני לא מסוגל להגן עליה. כשלנוקס צעק עליה לא הייתי מסוגל לצעוק בחזרה, כל מה שיכולתי לעשות זה לחבק אותה."
"לפעמים לא צריך להגיד דברים כדי לתת תחושת ביטחון. ארי מרגישה מוגנת לצידך. זה למה היא מפחדת להישאר לבד בלעדיך. אתה נותן לה תחושת ביטחון וללא זה היא תרגיש חסרת תועלת ופגיעה." קמילה הביטה בו. "אתה אח טוב ניקי." היא חייכה וטפחה על כתפו.
"תודה." ניקי חייך והחזיק בידה של ארי. הוא עדיין לא היה משוכנע שהוא אח טוב, היה ניתן לשמוע בטון דיבורו שהשיחה עם קמילה לא עודדה אותו לגמרי.