הנסיכה ושדת הים

פרק 35

עיניה של לוניה נפקחו לאט כאשר לא הרגישה יותר בגופה של סאטומי. היא הסתובבה לעבר האור וראתה את סאטומי יושבת בקצה המערה ודם נוטף מכתפה.
"סאטומי!" לוניה קמה במהירות ורצה. היא התיישבה ליד סאטומי וקרעה עוד חלק משמלתה, מלפפת את הבד לאורך כתפה. "אנחנו חייבות למצוא מקור מים, אגם או נחל. אם לא נשטוף את זה זה עלול להידרדר." לוניה קמה. "חכי פה, אני אחפש מקור מים."
סאטומי מיד תפסה בידה של לוניה ונדה לשלילה. אין סיכוי שתצליח להתמצא ביערות של קוני, ומה אם ימצאו אותה? יבינו מיד שהיא לא קונית.
"אם את כל כך דואגת לי, אז אולי תצטרפי אליי." לוניה חייכה, סאטומי פרשה את כנפיה אבל לוניה מיד סימנה לה להחזיר אותן למקום. "את לא יכולה לעוף ולהחזיק אותי עם הכתף שלך, נצטרך ללכת."
סאטומי נחרה בבוז וקמה על רגליה. היא החזיקה בידה של לוניה. היא ידעה היכן יש מקור מים קרוב, היא לא הייתה בטוחה כיצד ידעה זאת. אך העדיפה להישאר עם אי הידעה הזו.
הן הלכו במשך יותר משעה, בזמן הזה שררה ביניהן שתיקה ורק קולות המגפיים שלהן, שדרכו על אבנים קטנות, נשמעו. לבסוף מצאו נהר שמימיו היו צלולים כל כך עד שלוניה הייתה יכולה לראות את הדגים. היא שחררה חתיכת בד מכתפה של סאטומי, שטפה אותה בנהר ולפפה אותה שוב סביב כתפה של סאטומי, המים היו קרים כנגד עורה החם של סאטומי. היא הרגישה כאילו שרפו את כל ידה.

"א-אני מצטערת שאני מכאיבה לך." לוניה נלחצה מעט מנהמות הכאב.
סאטומי השתתקה אחרי כמה דקות והביטה במים.

"הם כל כך יפים." לוניה הביטה בדגים, רובם היו בצבע אפור עם כתמים שחורים. סאטומי לקחה מקל שהונח לצידה ונכנסה לנהר.
"את משיגה לנו ארוחת צהריים?" לוניה חייכה.
סאטומי הנהנה ושיפדה ארבעה דגים בבת אחת.

לוניה התרוממה וניקתה את שמלתה. "אני אשיג לנו מקלות למדורה." היא הלכה לעבר יער שקרוב לנהר, כך שהיא תוכל לראות את סאטומי. היא אספה את הענפים שנפלו על הקרקע. היא הביטה בשמיים הכחולים שהתכסו בעננים, רוח העיפה את שיערה הכחול. לוניה נזכרה ברוח הים שתמיד הייתה בספינה והעיפה את שיערה של סאטומי באצילות. ואז היא עפה במחשבותיה אל אליניה, כשהיה סתיו הייתה רוח נעימה וקרירה, לוניה אהבה לשחק בעלים ליד העץ הכי אהוב עליה. האם אי פעם תחזור לאליניה? האם היא בכלל רוצה לחזור להיות חלק ממשפחת המלוכה האלינית והבוליגוראדית? איך יראה הסתיו בבוליגוראד?
המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במוחה של לוניה, עד כדי כך שהיא לא שמה לב שהזמן עבר ושהיא נעמדה שם לפחות עשר דקות ביער עם ענפים בידיה. כשהבינה שהיא צריכה לחזור, לוניה התקדמה במהירות לעבר מקום מנוחתן.

"חזרתי, סליחה על העיכו-" לוניה חזרה בחיוך, אך זה נעלם ומקלותיה נפלו כשראתה את סאטומי שכובה על הרצפה באנקות כאב- לפני כמה דקות היא הייתה בסדר גמור.

"סאטומי!" לוניה רצה אליה, קעקועיה זהרו והיא נהמה בכאב. "הרגעי, אני כאן."
"לו-ני-ה" סאטומי מלמלה בכאב.