הנסיכה ושדת הים

פרק 15

קמילה, לאקסיטי, לוניה ואירו נכנסו לחנות. אקי עמד שם עם הפירות על הדלפק.
"אמרתי לכם שהוא יהיה פה." קמילה גיחכה והתקדמה לעברו. היא הכתה אותו בראשו. "מה חשבת לעצמך?"
"שאין לי כסף לקנות את הפירות ולכן אני צריך לגנוב?" אקי מלמל.
"היית יכול לבקש ממני." קמילה נאנחה ושילבה את ידיה.
אקי השפיל את מבטו מבושה ושתק, פניו היו סמוקות.
"קמילה." סאטומי נכנסה לחנות והביטה בה. "אקי רק עשה את מה שהוא רגיל אליו, אל תכי אותו." היא התקרבה לאחיה וליטפה את גבו. כשאקי עוד היה בקוני הוא היה צריך לגנוב אוכל בשביל לשרוד, זה הגיוני שיעשה זאת גם עכשיו.
"רק רציתי להשיג לנו פירות." אקי מלמל אל סאטומי.
"אני יודעת." סאטומי חייכה אליו חיוך עדין ואימהי. חיוך שהיא הראתה לרוב רק לאקי.
"איפה האיש הזקן?" קמילה הביטה סביבה.
"בעיסוקים שלו." סאטומי משכה בכתפה. "בואו לחדר האורחים, אני צריכה לדבר אתכם." היא החלה ללכת, השאר הלכו אחריה. אקי המשיך לסחוב את הפירות, מתכוון לחלק אותם בין חברי הצוות.
הם נכנסו לחדר האורחים, שם התיישבו כבר התאומים וקאסים. אירו הביט בלוניה, כשואל אותה האם לשבת לידו, לוניה הנהנה בחיוך.
אירו הנהן והתיישב בינה לבין קאסים. הוא השפיל את מבטו ושתק, כשקאסים החזיק בידו הוא חייך.
כולם התיישבו סביב השולחן, לידם התהלכה גופה אך לא עשתה הרבה חוץ מלנהום.
"על מה רצית לדבר?" קמילה הביטה בסאטומי.
"הסתכלו על זה." היא הציגה להם עיתון.
"סאטומי, רובנו לא יודעים לקרוא." לאקסיטי הזכירה לה.
"רשום פה שמחר הנסיך נוסע מהעיר אל עבר האחוזה שלו." סאטומי הסבירה. "והוא עובר ביער, אתם מבינים לאן אני חותרת?" היא הביטה בכולם.
"מארב." קמילה ואקי הביטו אחד בשנייה וגיחכו.
"בדיוק." סאטומי חייכה. "אבל נעשה את זה חכם. לא נתקוף ישר." היא אמרה. "אחת או אחד מאיתנו כביכול יברח ממשהו וייפול מול הכרכרה. לעגלון לא תהיה ברירה אלא לעצור ולרדת לעזור. גם אם הוא לא ירד לעזור ורק יצעק, אנחנו בכל זאת נתקוף."
"אבל מי ירוץ מאיתנו?" לאקסיטי הביטה בעיתון. היא ניסתה להבין אך לא הצליחה.
"אני אהיה." אירו קם. "גרמתי ליותר מדי צרות." הוא שיחק בשיערו, נזכר באירועים שקרו בווישוו ובאל פאראן. "אני רוצה לעזור." הוא חייך.
"אתה בטוח שתוכל להתמודד עם זה?" סאטומי הביטה בו בדאגה. היא לא רצתה שאותו הדבר יקרה לו גם הפעם, אף על פי שנראה היה שהתגבר על זה. "אתה לא חייב לעשות את זה."
"אני רוצה. לוניה לא יכולה לעשות את זה אחרי הפעם הקודמת, ואת צריכה את היכולות של כל אחד פה." אירו הביט בלוניה בחיוך.

סאטומי נאנחה והביטה בכולם שנראו מודאגים מעט. "אם כך, אירו יעשה את זה." היא אמרה לאחר מחשבה קצרה.
"לא!" קאסים קם. "אתה לא תעשה את זה."
"למה לא?" אירו הסתכל על קאסים.
סאטומי קראה את המצב והשתעלה. "בואו נצא להפסקה קצרה." היא הביטה בכולם שהנהנו ועזבו את החדר בשביל לתת לשניים לדבר.
אירו וקאסים שתקו. עד שקאסים היה הראשון שפצה את פיו.
"אירו, אני לא רוצה שתלך לשם ותעשה את זה." קאסים הביט בו בדאגה.
"אבל אני כן רוצה, אני חלק מהצוות ואני אעשה את התפקיד שלי." אירו כיווץ את ידיו. "אני לא צריך את האישור שלך כדי לעשות משהו." הוא המשיך. "זה תמיד הרצונות שלך. 'אני רוצה שתצטרף אליי', 'אני לא רוצה שתעשה את זה'...." אירו השפיל את מבטו. "ניסית להקשיב לרצונות שלי פעם אחת? אל תהיה כמו המאפיה קאסים, בבקשה תבין אותי." הוא הביט בקאסים, דמעותיו זלגו. "אני אוהב להיות פיראט ואני אוהב לעשות את זה, תן לי לעשות את מה שאני אוהב. בבקשה."
קאסים הביט בו ונאנח. הוא חיבק את אירו ונישק את ראשו. "אני מצטער אירו, אני אקשיב לך. אני פשוט מאד דואג שהמשימה הזו תיכשל. אני לא רוצה שתיפגע." הוא ניגב את דמעותיו ונישק את לחיו. "אני מצטער."
"קאסים, אל תהיה כמוהם." אירו חיבק אותו ובכה. שיערו זהר.
"אירו?" קאסים הביט בו. הוא הרגיש ציפורניים חודרות לעור בגבו.
"אל תהיה כמוהם." הוא הביט בקאסים, עיניו זהרו.
"אירו, התעורר!" קאסים ניער אותו. אירו הפסיק לזהור והתעלף בידיו של קאסים.
"קאסים, הכל בסדר?" סאטומי נכנסה, היא חיכתה מאחורי הדלת כל הזמן הזה ושמעה אותם צועקים. כששמעה את קאסים צועק אל אירו להתעורר היא החליטה להיכנס.
"אירו זהר פתאום ואז התעלף." קאסים החזיק את אירו בידיו. "את חושבת שהוא יוכל להתמודד עם המארב?"
סאטומי הנהנה. "אם אירו לא יקום עוד היום, אנחנו לא נבצע את זה. אבל אם הוא יתעורר ויגיד שהוא יוכל לעשות זאת, אנחנו נעשה." היא שילבה את ידיה.
"לוניה גם תהיה?"
"כן, היא צריכה להתגבר על מה שקרה לה באל פאראן. אני התגברתי מדברים קשים כמו אלה."
"סאטומי, היא לא את." קאסים נאנח. "ואני לא חושב שהתגברת על זה." הוא הביט בה.
"תשתוק." קולה נשמע חד ועוקצני. ציפורניה הצבועות בלק שחור חדרו מעט לעורה כשהידקה את ידיה אחת בשנייה.
קאסים נאנח. "אני אקח את אירו אל החדר כדי שינוח." הוא התקדם לעבר הדלת. "וסאטומי?"
היא הסתובבה אליו.
"זה בסדר אם את לא תתגברי על זה." הוא הביט בה ואז יצא מהדלת ובמקומו נכנסה לוניה כשבידיה עגילים ירוקים.
"הכל בסדר עם אירו?" לוניה הביטה בדאגה על הדלת.
"הוא יהיה בסדר לוניה." סאטומי חייכה והרגיעה אותה. "מאיפה העגילים האלו?"
"ווילהלם הביא לי אותם." היא אמרה בהתרגשות.
"למה הוא נתן לך את זה?" סאטומי גיחכה.
לוניה משכה בכתפיה. "אני הסתכלתי עליהם ואמרתי שהם יפים, אז הוא אמר לי לקחת אותם." היא חייכה.
"הם יפהיפיים." סאטומי ליטפה את שיערה של לוניה. "וגם מתאימים לך."
לוניה הסמיקה מעט. ולאחר שתיקה מביכה סאטומי דיברה.
"את רוצה להיות במארב?"
לוניה הנהנה. "כמובן, אני לא יכולה להישאר כל פעם שאתם יוצאים למבצע."
"אם כך, הישארי צמודה אליי כדי שלא תאבדי." סאטומי גיחכה.
"אל תאמיני לה לוניה, זו הדרך שלה להתחיל איתך!" אקי פתח קצת את הדלת והחל לצחוק.
"אקי, צא מפה." סאטומי התקרבה אל הדלת והרימה את הכיסא. אקי הבין את הרמז וסגר אותה במהירות.
"אל תאמיני לו, הוא אוהב לגרום לך למבוכה." סאטומי הביטה בלוניה שהסמיקה בחוזקה.
"שכחתי להגיד לווילהלם תודה." לוניה מלמלה, היא הרגישה מבוכה קלה ורצתה להתחמק ממנה, אם כי היא באמת לא אמרה תודה לווילהלם.
"לוניה?" סאטומי הביטה בגבה שכוסה בשמלה הארוכה והכחולה שלה. לוניה הסתובבה כשמבט שואל על פניה.
סאטומי הביטה בפניה היפים, אומנם הם היו מכוסים בקסם של קאסים, אך הם עדיין היו יפיפיים. סאטומי רצתה לרוץ ולנשק אותה, לשאול את לוניה איך היא מרגישה כלפיה. אך היא רק נאנחה.
"כלום." היא אמרה בחיוך עצוב, לא יכולה להביע את רגשותיה אל לוניה.
לוניה חיבקה אותה והלכה.
'למה היא כל כך מקסימה?' סאטומי התיישבה על הכיסא ונאנחה מייאוש.