קוברה

פרק 12

•קריסטיאן•

השבוע הראשון ללימודים עבר דיי מהר, והנה הגיע לו סוף השבוע המתוק.

טוב, אם להיות כנה...הסופ"ש הספציפי הזה, הוא לא בדיוק מתוק.

בדרך כלל אני מבלה את סוף השבוע עם ג'וני באיזה שהיא מסיבה מפוצצת או סתם בצפייה בנטפליקס, בחברת הרבה ג'אנק פוד וממתקים.
אבל כבר יומיים שג'וני לא הגיע לבית הספר, והוא גם לא ענה להודעות או לשיחות שלי, אחרי התקרית ההיא שבה הוא נאלץ לצפות באקס הבן זונה שלו מתעלס במופע פומבי עם...סבינה? סברינה? או שאולי קראו לה בכלל סיוון? לא יודעת.
בכל מקרה, כלבה היא כלבה, לא משנה באיזה שם היא קרויה.

וזו הסיבה למה אני עומדת כאן כרגע מול דלת ביתו, בשבת בבוקר, אוחזת בידיי קופסת מאפים טריים ומשקה וניל מוקצף, שאני יודעת בוודאות שג'וני לא יוכל לעמוד בפניו.

בטח הוא מתכנס בתוך עצמו בחדר שלו, צופה שוב ושוב בסרט האהוב עליו "קרא לי בשמך", ובוכה בלי הפסקה.

אני לוחצת על כפתור הפעמון, והדלת נפתחת לאחר כמה שניות. "הו, קריסטיאן. כמה טוב שאת כאן." אמא של ג'וני עומדת בפתח הדלת בפנים מוטרפות מדאגה, והיא רוכנת לחבק אותי. נראה כאילו היא חיכתה לבואי בקוצר רוח.
"הוא לא מעז לצאת מהחדר שלו." אנחנו מתנתקות מהחיבוק, ואני נאנחת בהבנה. "כמה זמן כבר הוא ככה?" היא נאנחת בייאוש. "מאז שחזר מבית הספר ביום שלישי, הוא פשוט עלה לחדר שלו, נעל את הדלת ולא יצא ממנה. הוא מסתגר בחדר כבר כמה ימים. הוא לא מוכן לספר לי בשום אופן מה קרה, לא משנה כמה אני לוחצת עליו."

בטח שהוא לא יספר לך, אחרי שאת ובעיקר האבא החורג והשטני של ג'וני, שבחרת להתחתן דווקא איתו, העברתם אותו את המוות כשיצא בפניכם מהארון.

היא מביטה בי בעיניים נואשות. "את בטח יודעת מה קרה. את החברה הכי טובה שלו." אני מותחת את שפתיי לקו דק. ברור לי שהיא דואגת, ועל אף שהיא קצת נכשלה בהיותה אמא, היא עדיין אמא שלו.

אני בוחרת שלא לספר, ומתנשפת. "הלוואי. כבר כמה ימים שהוא לא עונה לשיחות ולהודעות שלי." אני יודעת בבירור שג'וני לא ירצה שאמא שלו תדע שהוא מתנהג ככה בגלל התקרית עם בן. היא תפלוט הכל אחר כך לאבא המזוייף שלו, והוא ירד על ג'וני בלי סוף, משהו בסגנון "איך אתה מעז לבכות כמו נקבה מזדיינת", וזה רק יחמיר את מצבו עוד יותר. "אני יכולה לעלות לחדר שלו ולנסות לדבר איתו? הבאתי לו כמה דברים שיעלו לו את מצב הרוח." אני מחווה לעבר קופסת הקרטון שאני אוחזת בידי. אמא של ג'וני מהנהנת. "ברור שכן. אף פעם לא ראיתי אותו במצב שכזה. אני באמת מקווה שתצליחי לעזור לו." אני מחייכת חצי חיוך לעברה, היא מפנה לי את הדרך ונועלת את הדלת אחריי.
אני עולה לקומה השנייה במדרגות ביתו המהודר והולכת לאורך המסדרון, אל החדר שלו. אני מניחה את הקופסא שבידי על הרצפה, ומתנשפת, מוכנה לקרב עיקש ביותר מצידו.