קוברה

פרק 20

•קריסטיאן•
*אזהרת טריגר!- הטרדה מינית.*

אחד היתרונות שמביא איתו יום שישי הוא שאני לא נתקלת בצרחות הצווחניות והמבהילות של דבין על הבוקר הקוראות לי להתעורר.

אני אוהבת להשלים בו שעות שינה מכל השבוע, להתעורר ברוגע, ובכללי, סתם לקחת הפסקה קצרה של שקט...לפני שאני שוב חוזרת בקפיצת ראש למירוץ הבלתי פוסק שלי למצויינות, הצלחה והישגים.

אבל כשהתעוררתי היום בבוקר, נהניתי מכמה שניות של נחת שמיד נגזלה ממני כשנזכרתי שהארוחה עם משפחת רומאנו היא היום בערב, וזה גרם לבטן שלי להתכווץ ולשקט שלי להתמלא בלחץ ואף חרדה קלה.
לא בגלל ריקו, כמובן. הלוואי שהאידיוט הזה היה הסיבה לחשש שלי מהיום בערב. כל אירוע רשמי ששייך לעסקים של אבא מלחיץ אותי.
אני ממש שונאת את האירועים האלה.
צריך לעטות בהם מסיכה מזוייפת של חיוך בוהק ומושלם, רשמיות, נימוסים, כבוד, פטפוטים וצחקוקים מאופקים.
הכול כדי לייצג את אבא- את המשפחה- בכבוד.
פאק. אין לי דרך מספיק טובה לתאר כמה אני שונאת את זה.
אחרי כל אירוע כזה יש לי חשק עז להקיא.
וזה עוד אירוע שנחשב למזערי, רק ארוחת ערב ׳ידידותית׳ בין שתי משפחות.

האירועים הגדולים בהם משתתפים עשרות משפחות שאנחנו בקשר איתם הם הנוראיים ביותר.
כמעט בכל משפחה שיש לנו קשר איתה, יש לפחות אדם אחד שקיללתי אותו ואת הוריו החביבים במקרה הטוב- ובמקרה הפחות טוב רבתי איתו מכות או שברתי עליו כלי חרס או זכוכית, תלוי במה שהיה בהישג יד או נראה לי לנכון באותו רגע.
ונענשתי על חלק מהמקרים, תלוי במצב הרוח של אבא ובמשפחה בה היה מדובר.
אבל זה היה בשנות צעירותי, וככל שהשנים עוברות, אני לומדת איך לעקוץ אנשים מתחת לאפם של אבא ואמא.
הייתי אז יותר אימפולסיבית, והיום אני קצת יותר...מרוסנת, אפשר להגיד. ההגדרה המדוייקת היא מתאמצת להשאיר את הידיים שלי במקומן, אם כי אני לא יכולה להבטיח שהפה שלי לא יעשה את מה שאני מונעת מהאגרופים שלי לעשות.

כבר הספקתי להבין שהיחסים של אבא עם המשפחות שהוא נמצא בקשר עסקי איתם הם: מתעב, שונא מאוד, או רק שונא.
זה ידוע שאבא שלי לא אוהב אף אחד.
אני גם כמעט בטוחה שהוא כבר לא אוהב אותי. ואני לא מאשימה אותו, במיוחד אחרי...הכול.
זו אשמתי, ואני צריכה להתאמץ כדי לבנות חזרה את מה שהרסתי עם התקפי החרדה שלי.