קוברה

פרק 19

•קריסטיאן•

אחרי התארגנות לבית הספר וויכוח נוסף ועוקצני במיוחד עם דבינה כמו בכל תחילתו של יום, אני יורדת לקומת הקרקע כדי לאכול ארוחת בוקר יחד עם אמא שלי.

אני נכנסת לחדר האוכל, ורואה את אמא יושבת לצד השולחן, קוראת עיתון כמו בכל בוקר. אני מתקרבת אליה באיטיות ונושקת ללחיה, "בוקר טוב, אמא". היא מחזירה לי בחיוך קטן ונשיקה בלחי, "בוקר טוב, קריסי." אני מתיישבת לידה, על השולחן מגוון רחב של מאכלים, ואני אוספת אל הצלחת שלי ביצת עין, סלט, מעט גבינות ומאפים טריים. אני חותכת פרוסה מהבגט הטרי, מורחת עליו גבינת שמנת עם בזיליקום, ונוגסת בו. אמא מושיטה את ידה לספל הקפה שלצידה, שותה מעט ממנו ומכחכחת בגרונה, מתחילה לדבר באגביות, כשעיניה לא זזות מהעיתון, "שכחתי לספר לך אתמול. אבא קבע פגישה עסקית עם משפחת רומאנו בשישי הקרוב. הם יבואו לכאן בשעה תשע, לארוחת ערב. אבא מצפה לנוכחות מלאה מצידנו." עיניי מבזיקות בהפתעה. אני מאטה את קצב הלעיסות שלי, כשאני חושבת על הפעם האחרונה שמשפחת רומאנו באו אלינו הביתה לארוחת ערב. זה היה לפני שלוש שנים. בחילה עולה בגרוני כשאני נזכרת בריקו רומאנו, הבן המטריד בעל החיוך המבחיל של מר רומאנו. אני הייתי בסך הכול ילדה בת 13, והוא נער בן 16, ובכל זאת הוא לא הפסיק להתרוצץ סביבי במשך כל הארוחה, ולנצל הזדמנויות שהוריי לא מסתכלים, להיצמד אליי ולהתחכך בי "בטעות", בצורה שגרמה לי צמרמורת. אני הכי זוכרת שהעיניים החודרניות שלו בשילוב חיוכו המחריד לא זזו ממני לרגע. אני בולעת את האוכל שבפי ועונה ברוגז, "עם הבן המטרידן שלהם? לא תודה. חוץ מזה, יש לי דברים יותר חשובים לעשות, כמו ללמוד למבחן בהיסטוריה שיש לי ביום ראשון." עיניה של אמא ננעצות בי והיא אומרת בקול קשה ואפילו כועס, "אבא לא יקבל את היעדרותך ואת יודעת את זה, קריסטיאן. אנחנו נפגשים עם משפחת רומאנו לארוחה פרטית שכזאת רק אחת לכמה שנים, והפגישה הזו בעלת חשיבות רבה עבור היחסים העסקיים בין אבא שלך למר רומאנו."

עיניה מתרככות מעט וכך גם גוון הדיבור שלה, "ובנוסף, את צריכה לזכור שאחרי הכול, ריקו הוא גבר, והוא בסך הכול נדלק עלייך. את אישה יפה, קריסי, ואת צריכה להתחיל להתרגל לעובדה שגברים תמיד יתעכבו עלייך קצת יותר מדיי במבט שלהם ויחזרו אחרייך." אני משיבה מיד, "העובדה שהוא נדלק עליי לא אומרת שהוא היה צריך להיצמד אליי בכוח למשך כל הפגישה ולשלוח אליי מבטים חודרניים שגרמו לי לאי נוחות." אמא נאנחת, "את צודקת, קריסי. אני יודעת שאת לא מחבבת את ריקו, אז פשוט תשתדלי להתעלם ממנו במשך כל הערב. זאת בסך הכול פגישה של 4 שעות, ואז אחריה לא תצטרכי לפגוש אותו לפחות במשך שלוש השנים הבאות. זה יעבור מהר יותר משתרגישי." עם כל אי הרצון העז שלי להיות נוכחת בפגישה הזאת, אני יודעת שאסור לי להיעדר, אחרת אבא יעניש אותי בחומרה על שביישתי אותו בכך שהמריתי את פיו ויגרום לי להצטער על זה עד עומקיי נשמתי כמו שהוא תמיד יודע לעשות, ויותר מזה- יטיח את כל ההאשמות הקבועות שלו באמא על החינוך השגוי שנתנה לי, מה שיגרום לעוד ריב קולני ואגרסיבי ביניהם. זה הדבר היחיד שחסר לי. ליצור ביניהם עוד ריב, כאילו אבא לא משפיל אותה מספיק. אני לא רוצה שיפגע בה, לכן אני נאנחת ומסכימה בהכנעה, "טוב, בסדר. אני לא אעשה בעיות." אמא שולחת יד ומלטפת את לחיי, חצי חיוך חוצה את פניה, "תודה, קריסי."