קוברה

פרק 21

•דין•

*אזהרת טריגר!- אונס, אלימות במשפחה.*

תמיד חשבתי שבני האדם הם יצורים טיפשיים וחלשים, אבל פאק, השהייה בבית הספר הזה רק מוכיחה לי עד כמה.

ועוד יותר כשהם בגיל העשרה הדבילי הזה.
על אף שאני רק בן עשרים ושתיים, אני מרגיש כמו הפאקינג סבא-רבא של הילדים כאן.

במיוחד השחקנים שמשחקים לצידי בקבוצת הכדורסל.
הסטיגמה שספורטאים טיפשיים, יותר כוח ממוח, לא הייתה יכולה לקבל הגדרה טובה יותר.

כולל קרנברג המזדיין שחושב שהוא אלוהים כי הוא עוזר המאמן, הקפטן ורכז הקבוצה.

המאמן דביל בעצמו ומפוזר, אבל יאמר לזכותו שהוא לא הספיק לעצבן אותי עדיין, אז זו כבר נקודת זכות בשבילו.

אני יוצא מאולם הכדורסל אחרי אימון הבוקר הארוך, מוקף במתבגרים מצחינים מזיעה, וחוש הריח המחודד שלי לא בדיוק מפספס את הניחוח העז.
אני נכנס למלתחות הגברים, ומבחין בקבוצת נערים צעירה המתקבצת סביב נער אחד שמראה להם משהו בפלאפון שלו. קולות גניחה של גבר ואישה בוקעים ממנו, והנער צוחק, "הילדה הזאת התחננה שלא אפסיק לזיין לה את התחת, כמו זונה טובה,"
החבורה שסביבו צוחקים, מלקקים את השפתיים כמו כלבים רעבים למראה הסרטון.
אני נועץ בהם מבט נוקב ומתאפק שלא לעשות משהו שיגמר בכמה גופות מתות נעולות בתוך הארוניות שנמצאות בחדר.

אני מתכוון לחלוף על פניהם ולהתקדם למקלחות, אלא שאז, נהמה אחת נשמעת מתוך הסרטון, והיא חודרת לאוזניי כמו חץ רעיל שפוגע לי בנשמה.

"בדיוק ככה, זונה מזדיינת."

כל הייקום סביבי נעצר, ואני קופא במקום.

"בדיוק ככה, זונה מזדיינת..."

-16 שנים לפני-
דין ילד בן 6.

היום יום ההולדת ה12 של ליאון. אנחנו חוגגים לו עם עוגת שוקולד טעימה שאמא הכינה, מתנות ושירים.
אני מפתיע את ליאון כשאני מביא לו מתנה- ציור של המתאבק האהוב עליו, ואומר לו, ״כדי שישמור עלייך כל לילה כשאתה הולך לישון.״ הוא צוחק ואז שולח את ידו וצובט את לחיי בגיחוך. ״תודה, תינוק.״ אני מעקם את אפי. ״אני לא תינוק.״
״אז למה אמא קוראת לך ככה?״
אני זוקר את סנטרי. ״אז אני אקרא לך מטומטם.״
גבותיו של ליאון מתחברות. ״היי, אני לא מטומטם.״
אני עונה בחזרה, ״אז למה אמא קוראת לך ככה?״ לרסון מגיח מאחוריי בצחוק פראי, מתכופף לידי ופוער את שיער ראשי. ״תראו מה זה, החצוף הקטן למד לדבר כמו גבר.״ הוא עוטף יד סביב גבי ומחייך אליי, ואני מחייך חזרה כי אני מרוצה מעצמי.
הוא מרים אצבע מאשימה לכיוונו של ליאון ואומר בקול רך אבל רציני, ״ותפסיק להתבכיין, ליאון. הוא צודק, אתה באמת קצת מטומטם.״ ליאון מגלגל את עיניו אבל לא מצליח להסתיר את חיוכו. ג׳יאנה לא נמצאת ביום ההולדת. היא הלכה למפגש המכשפות המוזרות שהתקיים דווקא היום, ותחזור רק מחר או מחרתיים. אמא תמיד אומרת שזה מאוד חשוב שג׳יאנה תלך למפגשים האלה, ולכן הרשתה לה ללכת, אפילו שזה יום ההולדת של ליאון. אמא חוזרת לחדר עם קנקן מים מלא, מניחה אותו על השולחן תוך כדי שהיא מסתכלת על הציור שליאון מחזיק. היא מסתכלת עליי בהפתעה, וממהרת לחבק אותי.
״מוּן בבה! איזה יופי, אתה ציירת את כל זה לבד?״ אני מהנהן במרץ. ״ווי, מאמוֹ. לבד לבד.״ עבדתי על הציור הזה במשך חודש, ואני שמח שאהבו אותו. במיוחד שאמא אהבה אותו. אני יודע שאני רק בן 6, אבל אמא היא האישה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. ואני לא מאמין שאראה אישה יפה ממנה. לפעמים אני חושב לצייר אותה, אבל אז אני מוותר. קשה לצייר מישהי יפה כמו מאמוֹ.
אמא מגבירה את קולה, ״בפעם הבאה תצייר לליאון את בית הספר שלו. אולי ככה הוא יזכור ללכת לשם.״ ליאון מגלגל את עיניו אבל אמא מנשקת את לחיו. ״יום הולדת שמח, מוּן קוֹר. אני מקווה שתעשה פחות בעיות מאשר כשהיית בגיל 11.״