קוברה

פרק 71

דין

אני עולה אל חדרי כבן אדם גוסס, חייב מנת כאב כדי להרגיע את עצמי.

אני מגשש אחר הכספת הנסתרת, פותח אותה לפי קוד ומוציא את התרופה היקרה שלי מתוכה, עטופה בבד קטיפתי אדום הנועד לשמור עליה.
אני מוריד אותו בעדינות, חושף את פגיון הכסף האישי שלי.
ידי מאגרפת את ירכתיי שידת העץ בחדרי בעודי נשען קדימה, עוצם עיניים, מרגיש את חוד המתכת הקרה על החזה שלי רגע לפני שאני נועץ אותה עמוק, נוהם בכאב רב.

מוות הוא מה שמגיע לי.

עיניי העצומות מכווצות בריכוז. המתכת החדה חותכת עמוק בבשרי, כשאטומים רעילים של כסף מתפשטים במערכת הדם שלי באיטיות מייסרת. אני מתנשם במאמץ דרך אפי, להבות כאב חורכות את עורקיי והופכות את דמי אל לבה סמיכה המבעבעת החוצה ממני, נשפכת על כף ידי ובמורד גופי במפל רותח של דם.

אצבעותיי הרועדות לופתות את השידה בכוח עד שהעץ נשבר בקול פיצוח עז. "פאק," אני נאנח, משעין את היד על הקיר כשהשנייה לא עוזבת את הפגיון הנעוץ בחזי.

הספקתי לשכוח את עוצמת הסבל שפגיון כסף מסב לערפד. חלפו מספר שנים טובות מאז הפעם האחרונה שעוניתי בצינוק של קוברה, והזמן החולף גורם לגוף לשכוח.

שפתיי מתהדקות בזעם שוצף.

אלוהים אדירים. אני לא מבין למה אני ממשיך לבזבז כוחות ולשקר. כבר אין טעם לזה. גופי זוכר טוב מאוד את כל קשת העינויים שעבר, ופגיון מעולם לא הכאיב לי באותה עוצמה נוראית שאני מרגיש עכשיו. קריסטיאן היא הסיבה שהפעם כואב לי הרבה, הרבה יותר, מאשר דקירת הפגיון עצמה.

במשך שנים ארוכות קוברה ניסה לשבור את רוחי. כשהבין שהוא לעולם לא יצליח להרוס אותי ישירות, הוא החל לפגוע בחשובים לי, תחילה בליאון ובהמשך בג'יאנה, ושמח לגלות שפגיעה באחיי היא הדרך היחידה לערער אותי.

לא הצלפות. לא הרעבה. לא עינויים. כל אלה היו רק תחושה גופנית שהתגברתי עליה. הוא מעולם לא הצליח להחליש אותי דרכי אלא דרך אחרים.

הוא בטח יהיה מאושר לדעת שהוא סוף-סוף מצא את כלי העינויים המושלם עבורי.

הבת שלו. הנסיכה שלי.
אחד העונשים הקשים ביותר שקיבלתי ממנו על בשרי.

גבותיי מצטעפות בייאוש. עצם המחשבה עליה מאיצה את קצב הדימום שזורם לאורך גופי העירום, מהחזה אל הבטן ועד לכפות הרגליים. נחילי דם זורמים גם אל הזין שלי ומכסים אותו כמו ורידים. היא בכל מקום. הכול מכוסה וכאוב בה.