קוברה

פרק 10

•קריסטיאן•
ארוחת הערב שקטה כמצופה.
השולחן ערוך בקפידה על ידי עוזרות הבית במגוון לחמים טריים, ממרחים, סלטים ומשקאות קלים, כשהארוחה העיקרית היא הפסטה המסורתית שלנו שאמא הכינה. אני שונאת את השקט שמשתרר כשאבא שלי נמצא כאן, כאילו לא מספיק שקט כאן בבית בכל יום, אבל זה לא דבר שחדש לי.
אני מרגישה כאילו יש מעין חוק בלתי כתוב- כשאנחנו, המשפחה הגרעינית, מתכנסים יחד מכל סיבה שהיא, אני יודעת שאי אפשר לדבר ולצחוק סתם על דברים שטותיים, כי תמיד יגיע השלב שאבא שלי יעכיר את האווירה עם איזו הערה עוקצנית וביקורתית ביותר.

אז על אף שקתרין נמצאת כאן סוף סוף, אחרי חודשים שלא באמת דיברנו-אני מעדיפה לשתוק ולהתרכז באוכל שבצלחת שלי, מחכה למישהו אחר מבני משפחתי שיתחיל לפתח שיחה.

אמא שלי שותה מכוס המים שלה ומכחכחת בגרונה. "אז איך מתקדמת ההכשרה בינתיים, קת?" היא הראשונה שמדברת, מאז תחילת הארוחה. קת מביטה באבא, והוא מהנהן לעברה באישור. "בסדר, אמא. קצת קשה, אבל אני מרגישה במיטבי יותר משהייתי...אי פעם." היא מחייכת מעט. אמא שלי מביטה בה בחיוך חם ואוהב.
קתרין מתנהגת כאילו אני מצורעת, ויושבת בצד השני והמרוחק ביותר ממני בשולחן, בכיסא הקרוב לאבא שיושב בראש השולחן, כמו תמיד. אני כבר לא יודעת מה קורה איתה בזמן האחרון, אבל זה גם לא ממש מפתיע אותי כבר.
קתרין מביטה בי ומבטינו נפגשים, והיא ממהרת להסית את עיניה. אני חושקת את לסתי. אני לא יכולה לעמוד יותר בשאלה מה אבא וקתרין עושים פה בשעה כזו.

הרי אין סיכוי שהם החליטו לעשות לי מחווה מלבבת לכבוד היום הראשון שלי בי״א.

אבי מכחכח בגרונו. ״קריסטיאן.״ כנראה הוא שם לב שאני שוחה במחשבות, וכמו תמיד הוא יודע לקרוא אותן. אני מפנה אליו את מבטי. ״כמו שבטח שמת לב, אני וקתרין החלטנו לבוא לכאן הערב בשעה לא נורמטיבית שכזאת. את בטח תוהה למה.״ אני בולעת את האוכל בפי באיטיות. ״כן...אבא״. הוא מביט בקתרין. ״אולי עדיף שאתן לקתרין לספר לך.״ הגוף שלי במתח ואני חושדת שמשהו לא בסדר.
קתרין מביטה ישירות אל תוך עיניי לראשונה מזה 3 חודשים. ״עברתי את ההכשרה לעסקים של אבא. בקרוב אצטרף לעסק המשפחתי.״ היא אומרת בחיוך, ואני משחררת את הנשימה שלי שנעצרה. לראשונה מזה חודשים אנחנו מחייכות אחת אל השנייה ואני מתחילה לצחוק בהתרגשות. ״באמת? אני לא מאמינה, קת! זאת אומרת, ברור שאני מאמינה!״ אני קמה אליה במהירות ומחבקת אותה, ואנחנו צוחקות באושר יחד. ״תמיד ידעתי שאת הטובה ביותר!״. קתרין מחבקת אותי בחיבוק שלה שהיה כל כך חסר לי, וממלאת אותי בחום. ״תודה, קריס. אני לא יכולה לחכות שגם את תצטרפי אלינו יום אחד.״
״נחיה ונראה,״ אני מצחקקת, בספק אם אי פעם אחבור לאבא שלנו. אבל שום דבר מזה לא חשוב! אני מאושרת כי קתרין סוף סוף סיימה את תקופת ההכשרה ונוכל לחזור ליחסים שהיו לנו פעם...