קוברה

פרק 18

•קריסטיאן•

הממממ. אני יושבת על ספסל החצר, מביטה מוקסמת בעומר קרנברג החתיך, לבוש בחליפה יוקרתית, קולע שלשות לסל, וסביבו רצים מאה חתולים פרוותיים, חמודים ושמנמנים במדי כדורסל קטנטנים שמייללים ברקע. אווו, איזה מתוקים!!! המממממממממ.

רגע, משהו פה מוזר.

ממתי עומר קרנברג משחק כדורסל בחליפה ולא במדי הנבחרת המקצועיים שלו?

זאת אומרת, הוא נראה סקסי ברמות ככה וקולע לפנטזיות שלי, אלוהים, אבל בטח לא נוח לו לשחק עם חליפה הצמודה ככה לגופו, והיא עלולה להיקרע.

השעון המעורר מצליף באוזניי ומקפיץ אותי מהחלום המוזר שחלמתי, כתוצאה מהשינה העמוקה שלי.

אני נאנחת, עפעפיי עדיין עצומים וכבדים, וגופי מרגיש עייף ומותש מהרגיל, על אף שישנתי 8 שעות מלאות הלילה.

אוף, איזה דיכאון.

דווקא הלכתי לישון בשעה מוקדמת אתמול בערב, בשביל להיות מוכנה למאורעות היום.

היום אחזור למגמת כימיה!

כיוונתי את השעון המעורר לשעה מוקדמת יותר משאני מתעוררת בה בדרך כלל, כדי שלא יהיה סיכוי שלא יישאר לי זמן עודף כדי להספיק להתמקח עם פרופסור כהן על החזרה שלי למגמה, ולאחר מכן גם להיות נוכחת במעבדת כימיה בשעת המקדימים, בתקווה שיסכים לתת לי הזדמנות לחזור, כמובן.
אני מעט לחוצה מהעובדה שעליי להתעמת הבוקר עם פרופסור כהן הקשוח, ועוד יותר מכך שאולי לא אצליח להשיג את מבוקשי.

גופי נרתע רק מהמחשבה עליו, בעיקר בגלל שהוא מזכיר לי את אבא שלי.

קר. נוקשה. ביקורתי. לא מותיר מקום לשגיאות.

ויותר מכל- יש לו את המבט הקשה הזה- המבט שאבי שולח בי כשהוא מטיח את הביקורת שלו כלפיי ללא רחמים.

אותו מבט שמרעיד את ליבי ומציף את החרדה בדמי.

אני מעדיפה למות ולא לקבל את המבט הזה מאבא.
המבט הזה מעיד שאכזבתי אותו, ואני שונאת לאכזב את האנשים שאני אוהבת.

זה כמעט בלתי אפשרי שלא לאכזב אותו, בשל האישיות ההדוקה והקפדנית ביותר שלו, שאינה מותירה אף מקום לטעויות.
אני זוכרת אותו ככה מאז ומתמיד.
כבר משהייתי קטנה הוא היה קשוח אליי, אבל לעיתים רחוקות, לפחות, היה מביע מעט אהבה ורכות כלפיי.
אני אוהבת את אבא שלי, אבל מתגעגעת לחום האבהי שלו.
אומנם הוא היה מביע אותו לעיתים נדירות, אבל לפחות מביע.
כבר שנים שלא חשתי ממנו את החום הזה, וזה לגמרי חסר לי. נוצר בליבי סדק שנואש להתמלא ביחס אבהי ואוהב מצידו.