קוברה

פרק 29

קריסטיאן

*אזהרת טריגר!- הטרדה מינית, הפרעות אכילה.*

המלחמה עם הכאוס בנפש שלי היא מלחמה שמעולם לא ניצחתי בה, ואני יודעת שלא אנצח בה גם עכשיו. כל שביכולתי הוא לנסות לבלום אותה מהתדרדרות למצב של הרס עצמי.

כשנפשי כואבת, אני אפעל כדי להעניש את עצמי חזק יותר. זה בא לידי ביטוי במחשבות שנאה יום יומיות, בהרעבה, ולעיתים אף בפגיעה עצמית.

מנגנון קלאסי של הרס עצמי. התחביב האהוב ביותר על הנשמה הפגומה שקוללתי בה.

"אז ניפגש היום בשתיים?" אני מתעוררת ממחשבותיי, כשעיניו החומות של דניאל נעוצות בי. אני ממצמצת בבלבול. "מה?"
הוא תופס ברצועת התיק שלו ונשען על אחד מהלוקרים שלידי. "עבודות השרת בחצר. עדיין לא סיימנו לגזום את הענפים הטפילים."
אני מכניסה את ספר אזרחות לתוך התיק שלי. "אה...כן, נכון. דיברנו על זה בתחילת השיעור. אני מצטערת."
הוא מחייך בהבנה. "אל תצטערי. את בטח ממש עמוסה וטרודה במחשבות, במיוחד עם כל האחריות שמוטלת עלייך כקפטן החדשה." אוי, אין לך מושג כמה אני טרודה במחשבות.

אני שולחת לו חצי חיוך חזרה. "אז נתראה בשתיים."
"נתראה." הוא מחייך פעם נוספת וממשיך לדרכו.

אני מסדרת את המחברות בתא הלוקר שלי ומתנשמת.
בימים האחרונים רגשות נחיתות לגבי המשקל שלי חזרו לתקוף את ליבי.
אז בניסיון להרגיש טוב עם עצמי, פנימית וחיצונית, החלטתי ללבוש היום את אחד הסטים האהובים עליי ביותר, הכולל גופיית בטן וחצאית קצרה מבד סאטן סגול. בנוסף, ענדתי קולר יהלומים דק ועדין על צווארי, כשתליון האזמרגד מתנדנד עליו. אזייף ביטחון עצמי ופנים מחויכות, עד שהזיוף יהפוך למציאות.

אחרי כמעט שבוע של תזונה הגובלת בהרעבה, היום הצלחתי לאכול ארוחת בוקר כמעט מלאה. נלחמתי באינסטינקט ההרסני לדחוף אצבעות לגרוני ולהקיא אותה, כך שזו נקודת אור שאני זוקפת לעצמי היום.

אני נועלת את דלת הלוקר, ויורדת במדרגות אל הקומה התחתונה.

הערב, נבחרת המעודדות ואני בראשם הולכות להופיע במשחק פתיחת עונת הכדורסל. נבחרת הכדורסל שלנו, הגלדיאטורס, מתחרה נגד נבחרת התיכון המקביל אלינו, הרויאלס. מצד אחד, הרויאלס טובים. מצד שני, בעזרת טכניקות מחושבות אפשר לנצח את הטיפשים האלה דיי בקלות.

אני מקווה בשביל קרנברג שיחתור אל ניצחון הקבוצה, כמו תמיד, כי אני לא עומדת לנענע את התחת שלי כל הערב בשביל לייצג קבוצה של לוזרים ומפסידנים.