קוברה

פרק 2

(שוכתב בתאריך 1.02.2021)
•דין•

אני פושט את החולצה המוכתמת בדמו של ליאון ממני, עומד מול המראה שבחדרי, לובש ומכפתר את החולצה השחורה שלי. בעודי מסדר את צווארון חולצתי, אני מביט בשעון שמורה על השעה 18:45. כיאה לערפד שהוא בן בריתו הנאמן ביותר של קוברה, צלצלתי כבר לסגנו הראשי- אדגר, והוא אישר לי לבוא ל"פגישת ייעוץ" עם קוברה בשעה 19:00 בדיוק.
פגישת ייעוץ שאני מקווה שלא תסתיים במרחץ דמים.

אני סוגר את אבזם חגורת העור שלי ומסדר את חפתי החולצה המכופתרת שלי, מוודא שאני נראה רשמי מספיק.

אני נאנח ויורד במהירות במדרגות, מבחין כי ליאון עדיין שכוב בשלולית הדם על רצפת סלון ביתנו. אני עובר לידו מבלי להביט בו ומתקדם לעבר הדלת, אלא שכחכוח גרונו עוצר אותי.
"הסכם אלמר..."
אני מסתובב לעברו. "מה?"
הוא מדבר חלושות. "הסכם אלמר, דין. אמרת שאסור לו להרוג אותנו אלא אם כן הפרנו אותו. ולא הפרנו אותו...לגמרי."
אני חושק את לסתי, עם כל נשימה שאני לוקח זעמי גובר יותר ויותר, כמעט עד לנקודת אל-חזור. "הסכם אלמר?״ אני נוהם, ״אתה מדבר על ההסכם שבו אני הקרבתי את עצמי למען שנינו?" אני רוטן בכעס בלתי מרוסן והוא נזהר במילותיו. "כן, דין. ההסכם...ההסכם הזה. הוא יכול להציל אותנו. הוא חייב להציל אותנו. לא?"
אני נוחר וצוחק. צחוק אמיתי.
ליאון מביט בי כאילו נפלתי מהירח.
אני מפסיק לצחוק, ונועץ לעברו מבט שמספיק כדי לגרום לו לקפוא לגמרי במקומו. "אני צריך להתפלל שלהסכם אלמר נשאר איזה שהוא תוקף, אחרי שעברת כל גבול אפשרי כשתקפת נכד למשפחת ציידים, בני הברית המזויינים של קוברה!" ליאון משתתק, פניו מתאבנות כשהוא מבין את גודל טעותו המרה.

אני קופץ את ידיי לכדי אגרופים בצידי גופי, מתאפק שלא להקדים תרופה למכה ולרצוח אותו כאן ועכשיו. "אני נשבע בחיי, שאם לא היית האח היחיד שנותר לי, הייתי הורג אותך כרגע במו ידיי."
אני אומר, ומבלי להוסיף מילה מסתובב ויוצא מהדלת הראשית של הבית, טורק אותה בחוזקה מאחוריי.

*

אני מגיע אליו בדיוק בשעה 19:00.

חניתי את רכבי ליד הכניסה האחורית של האחוזה שלו.
אני מפשיל את שרוול חולצתי ומראה את קעקוע הנחש סמל בני בריתו של קוברה שמתנוסס על מפרק ידי הימנית, לשומר בכניסה הזו. הוא מניח את הסורק המתכתי על הקעקוע, הסורק משמיע צליל ודלת הכניסה נפתחת אוטומטית, חושפת גרם מדרגות ארוך שמוביל למשרדו של פרד קוברה.

מחוץ למשרדו עומדים שני שומרים ששואלים לשמי. אני עונה: "דין טרוצקי", בעודי מראה להם את סמל הברית שעל מפרק ידי. הם מהנהנים ופותחים את דלת משרדו עבורי.