פרק 2

2K 46 4
                                    

ראשית

יום שישי אני קופצת לסופר לקנות מצרכים שחסרים לי לעוגה, אושר עד הוא הפתרון היעיל שלי כרגע.
יש לי מין התעלות כזו לצעוד שם סביב הרבה אנשים בשחור ולבן, משפחות גדולות ואימהות חסודות, מרגיש לי טוב השינוי שתפסתי. הנוחות שאני מרגישה עם עצמי סביבם.

אם יש עיניים עליי לזמן ממושך מדי פחות נוח לי מהמחשבה ששופטים אותי או יודעים מה עברתי, אך בסך הכל... אני מאוד גאה בעצמי.

אספתי את המצרכים שהזדקקתי להם ובדרכי לקופות נעצרתי למשמע שמי תוך כדי שאני אוכלת לי נחשי גומי, מתה על הממתקים האלה.
הסתובבתי לעבר הקול, דמות גברית צעדה לעברי; שיער חום כהה נוטה לשחור, פנים מעוטרות בזקן מסודר וקצוץ, חיוך עדין ומנומס ועיניים אפורות כהות שנדמה שזה שחור כך כשנעמד מולי מתבהרות יותר. ״היי, לא הייתי בטוח אם זו את״

״מוריאל?״ וידאתי שזכרתי נכון.

הוא מהנהן לעברי ובוחן את העגלה החצי ריקה שלי, הצעתי לו משקית הסוכריות שחיטה אך הגבר מסרב במנוד ראש. ״לא תודה, הגעת בשלום לבית?״

״כן... תודה״

״יופי. היה מאוחר ואישה לא צריכה ללכת לבד בשעות כאלה״ מסביר.

לעסתי את הגומי שבפי ובלעתי אותו, ״תודה על הדאגה, הסתדרתי״

הוא מהנהן ומשפיל מבט בתגובה לשקט הארוך. אני מבחינה על ראשו בכיפה, משתנקת בבהלה ונרתעת לאחור בסלידה.
מוריאל מרים את מבטו ועיניו מתרוצצות בין שלי, ״הכל בסדר?״ שואל.

״כן.. אממ, פשוט עליי ללכת״ גמגמתי והתחלתי להתרחק משם.
אוי, איך יכולתי לחשוב שהבחור יכול להיות נחמד בכלל מבלי להכיר אותו באמת?!

את השבת אני מעבירה בקריאת הסדרה ׳המועמדת׳, מחסלת 2 כרכים בקלות ובמוצאי שבת תהילה גוררת אותי לבר מחוץ לעיר על מעט שעות שינה.

סידרתי את עצמי ברכב לפני שיצאנו, החלפתי לנעלי עקב משום שאיני נוהגת בהם אלה רק בשטוחות, דפקה שלי. ״את מתכוונת לשתות?״ שאלתי.

״כמובן. אבל משום שאינך חברה טובה לשתייה הזמנתי את אדל״

״היא באה?״ הופתעתי, עושה את כל הדרך מירושלים בשביל בת דודתה?!

תהילה משיבה חיובית ומחזיקה בידי לעבר הכניסה פנימה, אנחנו יושבות על הבר ומזמינות בינתיים בירות עד שאדל תבוא. ״אה, ביום רביעי בירושלים היא זרמה על איזה אחד שם״ מספרת תוך כדי צחוק ״מסתבר שזה חבר של ההוא שהזמין לך שתיה על חשבונו״.

״מה קרה בסוף?״

״כלום״ מושכת בכתפה ״היא אמרה לו שהיא לסבית ושניהם ישבו מבואסים ודחויים שם״ ממשיכה לצחוק.

הצטערתי עבורם, ״לא נורא, הם ישכחו הכל בבילוי הבא״ הערתי.

״כמובן, אלא מה?״

שליטה. פיתוי. כניעה.Where stories live. Discover now