שליטה. פיתוי. כניעה.

פרק 47

שרוליק

לוקח לגוף שלי הרבה זמן להירגע ולצאת מהטראנס שנכנס אליו, בחיי שאוננתי כל כך הרבה עליה אבל כשהצטרפה בזמן אמת וחלקה איתי את הרגע הזה, גם שמדובר בחצי דקה רק... בחיים לא גמרתי ככה.
זה לא היה בשליטה שלי, ניסיתי בכלל להביא את עצמי לעצור ולכסות את עצמי וכשסוף סוף הצלחתי דמיינתי את הפה הפתוח שלך עושה דברים אחרים והתפוצצתי.
התפוצצות אדירה שמחקה לי את הזhכרונות לרגע ארוך ומתוק.

אני מתהפך במיטה הרבה עד שמצליח לעצום את עיניי סוף סוף ושוקע לשינה.

לא להרבה זמן כמובן.

אני שומע קולות, התנשפויות או גניחות. לא בדיוק יודע מה, אך זה מספיק חזק בשביל להעיר אותי.
הצצתי בשעון וראיתי שכבר אחרי חצות, הקולות הגיעו מהחדר הסמוך, כשנפלה עליי ההבנה שזו ראשית מיהרתי לצאת מהחדר ולגשת אליה.

"אוי, בבקשה"

עצרתי בפתח הדלת, אם אלה גניחות ארורות כדאי שאצא מכאן תכף ומיד! זה יגמור אותי לכל החיים.

"בבקשה לא!"

שיט. היא בוכה. טיפסתי על המיטה והפכתי אותה על גבה, היא נוטפת מזיעה ושערה דבוק לפנים שלה, "לא שיקרתי... אני מצטערת.. ללאאא!!"

סטרתי ללחי שלה וההתייפחויות שלה גוברות כשמתעוררת ורואה אותי מעליה, "את בסדר, זה רק חלום" הבטחתי לה.

היא מתיישבת ומנסה לסדר את נשימותיה, הזזתי שערות שנדבקו אליה לאחור, "על מה חלמת?"

"זה מישה... הוא שבר לי את הרגליים ונעץ בי מסמרים בכל הגוף..." הבכי שלה מתגבר ואני מוצא אותה מחפשת את הקרבה שלי ומחבקת אותי. לוקח לי רגעים ארוכים להגיב ולחבק אותה חזרה, היא רק צריכה נחמה.

"זה רק חלום..." ליטפתי את ראשה ונעתי איתה מצד לצד כשהיא חבוקה בתוך זרועותיי, על חזי הערום. לעזאזל. הייתי צריך לשים עליי חולצה שיצאתי מהחדר.

היא מושכת באפה, "זה הרגיש אמיתי. כאב לי כל כך"

"לא אתן לו לעשות לך שום דבר, אני מבטיח" לעזאזל. אסור לי להבטיח לה דברים כאלה, מישה יעשה מה שבא לו גם אם אעמוד בדרכו.

"הכל בגללך... אני שונאת אותך"

נשכתי את שפתי ועצמתי עיניים, היא כנראה עדיין בתוך סיוט. אין טעם לייחס חשיבות לדברים שלה.

"אני מצטער" לחשתי.

"למה מכל האנשים הציעו לי להתחתן איתך? למה מכל האנשים אתה נכנסת לי לחיים ראשון? אני בחיים לא אסלח לך, שרוליק"

שיט. בכל מילה גופי מרגיש בכנות שלה, בשנאה שיורקת לעברי ללא שום ניסיון להסתיר. לא חושבת לרגע אם אפגע, אם אחוש אי נוחות או צער מההתוודות שלה.