שליטה. פיתוי. כניעה.

פרק 43

ראשית

אני סוגרת אחריי את הסטודיו ואוספת את שיערי. היום אני חייבת להספיק הרבה.
עליי לנצל כל רגע של שקט מכל הצדדים, גם מהמח שלי וגם משרוליק.

בצהריים אני מחסלת חצי מגש פיצה שהזמנתי ויוצאת להתרענן בחוץ, מחליטה לטייל בפארק לנצל את השמש.
אני חונה ליד הגן ויוצאת רגלית בחיפוש אחר מקום מוצל, להפתעתי ולשמחתי אזור המגרש פנוי לחלוטין ואני מתיישבת על ספסל קק"ל ומוציאה בקבוק מים, מחברת ועפרונות. שמה איירפודס ופותחת בדף חלק וריק, ממתינה שיצוץ לי רעיון חדש.

מוריאל: בייב. אכלת?

אני מחייכת אל ההודעה שלו ומרגישה מבורכת על שיש לי אותו: כן, אכלתי. מה איתך?

מוריאל: אכלתי, את מכירה את התיאבון שלי.

הנהנתי, אכן. התיאבון שלו אדיר. הוא אוכל בשביל שלישייה אפילו, לא פלא שהוא נראה מגודל.

מוריאל: אפשר להפריע לך?

נשכתי את שפתי וחשבתי על זה עוד רגע לפני שעניתי לו: לא היום.

מוריאל: חברה קשוחה מצאתי לי. אוח, מה אני אעשה איתך? נראה לי שאתחיל לחפש לי עבודה וזהו.

אני: היי, אתה יכול להמשיך לעשות מה שאתה עושה עד כה, לא מפריע לי.

מוריאל: אמיתי?

אני: אמיתי. עכשיו אני צריכה דרכי השראה, ביי.

מוריאל: בייב, אני תמיד יכול להיות ההשראה שלך, אני שימושי להרבה דברים.

התבדחתי מהרעיון: ומה? שאתפור לכלות שלי משהו גברי?

מוריאל: קחי את היופי שלי תעשי איתו מה שבא לך.

אני: יש לך את זה ביותר מתנשא?

מוריאל: האמת כן. היופי שלי כל כך נשגב שבכל מקרה לא תוכלי להפיק ממנו יצירה.

צחקתי וסימסתי לו להתראות לפני שחזרתי לעבודתי, כי בכל מקרה, השחצן הזה כן נתן לי רעיון ליצירה חדשה. ואת זה לא אגלה לו עכשיו כי הוא בוודאי יתנפח.

הרמתי את העיפרון והתחלתי בקו צווארון גברי עם שרוולים ארוכים שיהיו שקופים וחפת לבן מודגש בדומה לצווארון עצמו. ציירתי כפתורים רבים לאורך החולצה, יותר מאוחר אחשוב על צורת הכפתור.
אני מגיעה לסקיצה של החלק התחתון כשמשיכה קלה בזרועי מסיחה את דעתי ובשל כך גם העיפרון נמשך בקו מוטעה לאורך הדף. מזל שזה עפרון ולא עט.

אני מביטה לעבר הדמות הקטנה עם חיוך שחושף שן קדמית חסרה, "היי, מתוקה... את צריכה משהו?"

"את יכולה לעזור לאמא?"

אני מחפשת בעיניי סביב אחר דמות נוספת ולא מצליחה לראות מלבד כמה קבוצות שיושבים בספסלים רחוקים יותר ליד הנחל הזורם, "איפה אמא?"