ראשית
בדיוק חזרתי לדירה אחרי פרויקט שעבדתי עליו שעות שהסיחו את דעתי ממחשבות טועות, כשתהילה דופקת על דלתי "היי לך, איך עבר היום?"
"קשוח" השבתי וסידרתי את היומן שלי בערמה ההולכת וגדלה "עבדתי על שמלה חדשה" חייכתי מסופקת.
"אחלה, ערב או כלה?" שואל.
"כלה" צחקתי "קשה לעמוד בפיתוי".
תהילה צוחקת גם ומתנתקת ממשקוף הדלת שנשענה עליו עד כה "מתה לראות. נכנסת להתקלח?"
נפלתי על המיטה, "התקלחתי בסטודיו. חשבתי לנמנם"
"טוב, חבל... כי מחכים לך בחוץ"
התיישבתי "ופיתחת איתי שיחת חולין בזמן כזה? איזה נימוסים!"
היא מושכת בכתפה ובוחנת את גופי, "בסדר, את יכולה לצאת ככה"
קמתי העפתי מבט מול המראה, השמלה שלי הייתה צמודה וקצרה, שרוולים מנופחים וסנדי עקב לרגלי. מי הצדיק את הלבוש שלי לדעתה? כי בראש שלי אין איש שיבוא לבקר אותי, ובוודאי לא כאלה שימצאו איפה אני גרה.
אוי אלוהים, כפות ידיי החלו להזיע מלחץ.
"הוא למטה" תהילה מעירה כשרואה אותי ניגשת לדלת.
זה הוא? לפחות זאת לא יכולה להיות חברה או אמא, תודה לאל. אך זה לא מרגיע ממש, כי באותה מידה יתכן וזה אח או אבא... או..
אני רואה את מוריאל שעון על הרכב שלו ועסוק בלאכול לקריץ אדום. מה הוא לעזאזל עושה פה? "מה אתה עושה פה?" כמעט צווחתי את זה.
"אמרתי לך אתמול שנשב לאכול" מזכיר.
"אתה אמיתי?"
"לגמרי, בואי" פותח עבורי את צד הנוסע.
עיניי נפערות עוד יותר "ממש לא. תלך מפה ובבקשה תשכח שאני גרה כאן" התרגזתי ובאתי ללכת.
מוריאל קורא בשמי, "אז בואי נשב לדבר פה בספסל" מציע כתחליף ומוציא קופסה שטוחה "יש לי ממתקים"
"אתה קונה את הזמן שלי בלקריץ?"
"בקופסה של לקריץ" מתקן וממהר לתפוס את הספסל הפינתי "בואי, התאמצתי ללכת לקנות את זה. תפסיקי להיות כזאת קשה"
המשכתי להביט בו מרחוק, לא מוכנה להשבר מהר כל כך. מוריאל פותח את הקופסה ומניח אותה במרכז הספסל "חוצץ" מחייך.
טוב, קופסת לקריץ אולי כן קונה שעות של אישה. אשמת המחזור.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שובר את שתיקת הלקריץ הראשון.
"כן"
"בערב שנפגשנו... הבחור באוטובוס נגע בך?"
הבטתי בו מבועתת "ממש לא" מחיתי. כך זה היה נראה? תודה לאל שלא הלך והתלונן עליו לנהג או גרוע מזה, צעק עליו.
YOU ARE READING
שליטה. פיתוי. כניעה.
Romanceאיך זה מרגיש שגבר שתלטני ברמה קיצונית נתקל באישה תמימה ולא מנוסה? סיפור מרגש ועוצמתי בין חוזרת בשאלה וחוזר בתשובה.
