שליטה. פיתוי. כניעה.

פרק 49

מוריאל

אני ככה קרוב מלחלל את השבת.
לעזאזל.
לעזאזל עם הבחירות שלי בחיים.
אפילו הנשים שאני מתאהב בהן מצליחות להפוך את העולם שלי, זה לא הגיוני.

״אחי, אני צריך לנסוע״ אוסקר מביט בנייד שנותק לו הרגע ומניח אותו על השולחן ליד מחשב הנייד שלי.

״לאן אתה נוסע?״

״מה זה משנה? אתה לא יכול לבוא, נדבר מוצאי שבת״

מיהרתי אחריו אל כיוון הדלת ותפסתי בחולצה שלו בנזקקות שמיאנתי עוד לבטא ״אוסקר, תשתף אותי לפחות. אני לא עומד בזה,ֶ מה אם יקרה לה משהו עד אז?״

הוא מעיף את אחיזתי במכה וטופח על חזי ״גיבור,ֶ סמוך עליי. אני אמצא אותה בריאה ושלמה ואתה תצטרף אליי יותר מאוחר, אוקיי? אתה יודע שלא יגעו בה, זה מסוכן להם מכל הכיוונים״

״לא דיברתי איתה עדיין...״

״השבת שאתה שומר...״ מביט עמוק בעיניי ״תשמור עליך בחזרה, אוקיי? עכשיו תן לי להתקדם כי בקצב הזה אפסיד את מעט המידע שהשגתי״

הנהנתי ונתתי לו ללכת. מביט בדלת הנסגרת וחושב אם אני בוחר נכון.
הבטחתי שלא משנה מה יקרה או מי יכנס לחיי - אמשיך לשמור על העקרונות שלי, על מה שחשוב לי. כרגע אני באמת ניצב מול ההחלטות שקיבלתי על עצמי ומתמודד מולן בספק.

בחרתי את הדרך שלי, אך תמיד גם בחרתי באנשים שסביבי. עכשיו שני הדברים התנגשו ואין לי מושג לאן לפנות.

ראשית

״לאאא!!״

קמתי מיד מהכיסא שהתיישבתי עליו יותר מדי זמן ומיהרתי אל החדר הגדול שבו רובם המוחלט של הגברים התקבצו.
אני מזהה את יוליה מתפתלת בין שני גברים חסונים ועצבניים וליבי דוהר.

״בלה!״

״מה אתם עושים?״ רצתי לעברם וניסיתי לשחרר אותה מהם, לשווא. ״תשחררו אותה מיד!״

היא מפסיקה את התזוזות שלה ומביטה בי לראשונה, אני רואה את הזיהוי בעיניה אך משום מה אינה אומרת דבר ובועטת בהפתעה ברגל של הבחור בעל השיער השחור כפחם ומתחילה לצעוק ״תעזבו אותי! אני רוצה את הבת שלי!״

״אם לא תירגעי נגרום לכך בעצמנו״ בחור אחר נעמד מולה עם ידיו בכיסים ומבט מקפיא ״גברת, זה הדבר האחרון שאת רוצה כרגע"

יוליה מתנשמת ומתחילה לאסוף את עצמה, האיום בקולו ממש שם גם כשלוקחים אותה. אני מתחילה לעקוב אחריהם אך משיכה בזרועי מונעת ממני להמשיך, "אל תנסי אפילו" דודי מזהיר, למרות שזה נשמע יותר כמו עצה.

"למה הבאתם אותה לכאן?" שאלתי.

"במקום לחטט מה דעתך שתעסיקי קצת את הבת שלה?"