שליטה. פיתוי. כניעה.

פרק 6

ראשית

הסטודיו הוא מקום מפלט טוב עבורי לכל דבר... טוב, ככה הוא היה אמור להיות אך מסתבר שיש דברים שמצליחים להסתנן פנימה.

רק אתמול נפגשנו ודיברנו על הרבה דברים שלא שיתפתי נפש חיה מלבדי, רק אתמול קיבלתי את העובדה שלדבר הוא תחליף לכדורים ולפסיכולוגים. רק אתמול נפל לי האסימון שבאמת באמת יש גברים טובים.
ועכשיו הוא ממשיך לתת אות חיים, להתעקש לשוחח ולחדור פנימה.

מוריאל: את יבשה.

עצמתי עיניים בחזקה. לא רציתי לצאת כלבה אך הייתי גם באמצע עבודה וגם אני פחות אוהבת פלאפונים, עוד לא התרגלתי לגמרי למסכים הגדולים ולטאצ' ולכל הגישה הישירה כמעט לכל דבר. זה מטורף.

מוריאל: מה אומרים לעגבנייה שבוכה?

חייכתי. אלוהים בטח מדובר בבדיחה עכשיו: מה?

מוריאל: מטבוֹחה?

נאלצתי לקרוא את זה 3 פעמים ובסוגי קולות שונים עד שנפל לי וצחקתי, בעיקר מכך שנאלצתי להתאמץ: חה חה.

מוריאל: את יודעת שיש לי דפקה לספר בדיחות כשלא נוח לי? אולי זו מחלה שלי. אני מקווה שלא יגמרו לי הבדיחות אחרת תצטרכי לסבול סיבוב שני.

חייכתי כשבראשי דמותו הבליחה מול מסך ובחיפזון לחפש בדיחות ברשת. זה היה מצחיק יותר מהבדיחה שסיפר עכשיו: מחלה קשה.

מוריאל: שלך יותר קשה. בחור אחר היה נעלב שאת מנסה לחתוך, אבל אנוכי הנחמד והמקסים אחשוב שאת פשוט לא אישה של התכתבויות.

אכן מקסים: תודה באמת. אני בסטודיו.

מוריאל: אני מפריע?

אני: אולי קצת. אבל בכל מקרה אני צריכה לעשות הפסקה צהריים... נשאבתי לתפירה.

מוריאל: אפשר להצטרף?

הרמתי גבה: להשיג לך עבודה?

מוריאל: אווץ'. אני אקבל את הסירוב הפעם.

נשכתי את שפתי וגרפתי את השיער לאחור. לא התכוונתי לצאת כלבה: לא סירבתי.

מוריאל: בטוחה? אני יכול לספוג עוד סירוב, עבר זמן מאז האחרון.

אוי לי. תפס עליי סטיגמה: רק אם תביא משהו טעים.

מוריאל: תבואי אליי. אני אזמין לנו משהו טעים עכשיו.

לא לסרב. לא לסרב. לא לסרב.

הרמתי מהר את התיק שלי ויצאתי מהסטודיו. אסור לי לסרב.

מוריאל פותח את הדלת ומחייך אליי, "באמת הגעת"

"אז לא הזמנת משהו טעים?" צעדתי פנימה לאחר המחווה בידו.