Tutoring the star athlete (Hebrew)

פרק 4 | אני מסכימה

אליסון

הפסקת צהריים. החלק השנוא עליי ביום.
איתרתי את ניית׳ן כשהוא יושב עם כל נבחרת הכדורגל.
התחלתי להתקדם כדי לגשת אליו, עם ראש זקוף, מנסה להסתיר את העובדה שאני לחוצה.

אף פעם אל תראי להם חוסר ביטחון
אף פעם אל תראי להם חוסר ביטחון

המשפט שאבי אמר לי כל הילדות מתנגן במוחי שוב ושוב, עד שאני מגיעה לשולחן שלהם.
הסתכלתי לניית׳ן בעיניים, ואמרתי ״אני מסכימה.״
הוא קם לעברי, ומלמל משהו כמו ״כבר חוזר,״ לחברים שלו.
״אני מסכימה.״ חזרתי על עצמי.
״בטוח?״ הוא שאל
״אתה רוצה שאני אתחרט? אמרתי כן.״ הוא עולה לי על העצבים מהר.
״בסדר, מתי את פנויה?״
ישר ולעניין, מה?
״היום אני מסיימת לעבוד בשש וחצי, אז אפשר אחר כך.״
״מצויין, תהיי אצלי בשבע.״
״כתובת?״ שאלתי.
הוא הוציא מהתיק שלו דף, כתב עליו את הכתובת שלו, והביא לי.

── ⋆⋅☆⋅⋆ ──

הגעתי לבית של ניית׳ן, או לפחות נראה לי שהגעתי.
אני עומדת מול אחוזה גדולה, ומצלצלת באינטרקום של השער כי כמובן שאני לא יכולה להגיע לדלת.
כשנשמע צליל שמעיד על כך שהשער נפתח, נכנסתי.
הייתי מודהמת מהגודל של הבית שלו, או יותר נכון אחוזה, וואו.
דפקתי על הדלת, ורגע אחרי היא נפתחה כאשר ניית׳ן בפתח.
״היי, תיכנסי.״ הוא אמר.
נכנסתי לבית עם פה פתוח,
הוא כנראה שם לב, כי הוא גיחך ואמר ״ככה כולם מגיבים כשהם נכנסים לפה.״
״זה בהחלט בית מרשים.״ אמרתי.
הוא הוביל אותי לחדר שלו, שלגמרי לא היה מה שציפיתי שיהיה.
ציפיתי שיהיה לו קיר בחדר שמוקדש רק לפרסים שהוא קיבל מהכדורגל, אך הקיר היה לבן וריק.
״החדר שלך... שונה ממה שציפיתי.״ אמרתי, מודעת לאחר מכן לחוסר טאקט שלי.
״מה זאת אומרת?״ הוא שאל בפרצוף מבולבל.
״לא משנה, בוא נתחיל ללמוד.״
הוצאתי את הספר והסיכומים שלי, ופירטתי לו על החומר מההתחלה.
אחרי כמה דקות, החצוף הזה עשה פרצוף משועמם.
הבנתי שאני עומדת לבלות פה שעות ארוכות....

── ⋆⋅☆⋅⋆ ──

ניית׳ן
היא לא מבינה שאני מקרה אבוד לגמרי בכל מה שקשור להיסטוריה.
אין לי מושג איך השגתי 87 במבחן הקודם, כנראה המון חרטוט ומזל.
אבל החומר הזה? מה לעזאזל?
למי אכפת מה אנשים עשו לפני יותר מפאקינג מאתיים שנים?
אם היה לי אכפת, הייתי פותח גוגל ובודק.
למה צריך ללמוד את זה בבית ספר בכלל?
״אתה איתי?״ שאלה אליסון, מעירה אותי במהירות ממחשבותיי.
״כן,״
״לא אתה לא.״
״אוקיי, אני לא.״ השבתי בתוקפנות שלא התכוונתי שתצא לי.
״למה אני בכלל פה אם אתה לא מרוכז? אתה מבזבז לי זמן שאין לי.״
״אני לא מצליח להתרכז עכשיו, באמת.״ אמרתי בכנות.
מה עוד אני יכול לעשות?
אני והיסטוריה לא מסתדרים.
״טוב, לשבת ולקרוא חומר כנראה לא עוזר למוח הקטן שלך. נצטרך לנסות משהו אחר.״
היא אמרה והפתיעה אותי.
״כמו מה?״ התעלמתי מהעלבון, אבל בפנים נתקפתי בעצבים.
למה היא חושבת שהיא יודעת עליי משהו בכלל?
״אתה תראה.״ היא אמרה, משאירה אותי במתח.

── ⋆⋅☆⋅⋆ ──

שעתיים לאחר מכן, אנחנו במגרש כדורגל ואני יודע כבר חמישה אחוזים מהחומר, לעומת אפס.
אליסון עלתה על משהו באמת.
התווכחנו לפחות 4 פעמים בשעה האחרונה, אבל נתעלם מזה.
היא עולה לי על העצבים כל כך, אבל היא יעילה.
אמנם לוקח לי זמן לקלוט חומר, אך אם שמים אותי במגרש כדורגל, אני מסוגל.
כשסיימנו, נכנסתי הביתה מזיע ועייף, אך מרוצה.
פחות מהחלק של אליסון לא מפסיקה להתייחס אליי כאילו אני פאקינג מטומטם.
״ביי, אליסון. תעדכני אותי מתי נוכל לקבוע עוד שיעור.״
״ביי, ניית׳ן.״
אני צריך להזכיר לעצמי שאני חייב את השיעורים האלה, אחרת אכשל גם במבחן הבא.