Tutoring the star athlete (Hebrew)

פרק 7 | כנסי לאוטו

ניית׳ן

״תקשיבי, אני חייב אותך. אני מצטער על הדברים שאמרתי לך, לא התכוונתי אליהם וזה הגיע מהעצבים שלי. זה היה לא בסדר להוציא אותם עלייך. בבקשה תחזרי ללמד אותי. אני מבטיח לך שהפעם זה באמת ישתלם.״  אמרתי לה, השתדלתי להיות הכי כן שאפשר.
בימים האחרונים יצא לי לחשוב על זה קצת, ואפילו ניסיתי ללמוד לבד כמה פעמים.
כפי שציפיתי, לא הצלחתי להבין כלום.
לפחות כשאליסון לימדה אותי, היא הסבירה באופן ברור.
לבד? אני אבוד לגמרי.
הבנתי שאני פשוט חייב אותה בשביל לעבור את המבחן המסכם שבעוד שבועיים.
אז אפילו שזה דרש קצת מהאגו שלי, החלטתי להתנצל בפניה.
״ההבטחות שלך לא עוזרות לי אם אני לא סומכת עלייך.״ היא אמרה.
אאוץ׳.
ידעתי שיהיה קשה לשכנע אותה.
היא לא מהבחורות שפשוט סולחות.
ידעתי את זה.
״אני מניח שאת תהיי חייבת לסמוך עליי,״ אמרתי לה, קולט שעשיתי טעות אבל מאוחר מדיי.
״אני לא חייבת לך כלום.״ היא אמרה, בטון רגוע שלא אופייני לה.
״זה יצא לא נכון, התכוונתי שזאת עסקה משותפת. אני סומך עלייך שתלמדי אותי כמו שצריך ואת סומכת עליי שלא אזלזל.״ אמרתי בכנות.
״בנוסף, אני די בטוח שאת רוצה להתקבל לבית הספר הזה לא פחות משאני רוצה ציון טוב, לא?״ הוספתי.
היא נראתה שקועה במחשבות לאחר שאמרתי את זה.
חיכיתי שהיא תדבר.
כשהיא לא אמרה מילה עדיין, הוספתי ״אני רציני הפעם. זה לא יהיה כמו הפעמים הקודמות. אני אוכיח לך. אני יודע שאת לא בדיוק סובלת אותי, אבל אני נשבע לך שזה ישתלם.״
היא הפתיעה אותי כשהיא אמרה ״נו טוב, אני מניחה שאני אוכל לסבול אותך עוד קצת.״
יש.
מזל.
ידעתי שבסופו של דבר היא תסכים.
אני די רגיל לקבל כל מה שאני רוצה, לכן לא התכוונתי לשחרר ממנה עד שהיא תתייאש.
״אבל ניית׳ן ווטרס, כדאי לך מאוד לא לגרום לי להתחרט.״ היא הוסיפה.
״את לא תתחרטי. מילה שלי.״ אמרתי, מתכוון לכך.
התחלתי לקום מהכיסא, כשאליסון קראה ״ו...ניית׳ן״
הבטתי בה, מחכה שהיא תמשיך.
״אני מצטערת גם על מה שאמרתי באותו היום, לא התכוונתי. הייתי עצבנית גם לפני שדיברתי איתך והוצאתי את זה עלייך.״ היא מלמלה, אבל מספיק חזק בשביל שאני אשמע.
״מה אמרת? לא שמעתי,״ שמעתי הכל, אבל הייתי משועשע מעט ולא יכולתי לעצור את עצמי.
זה הרגיש מוזר לשמוע את אליסון מתנצלת ומדברת באופן פגיע.
היא משדרת ביטחון כל הזמן, כך ששכחתי לרגע שגם היא בן אדם, ושזה שהיא לא מראה את הפגיעות שלה, לא אומר שהצד הזה בה לא קיים.
״תיזהר ניית׳ן, שמעת טוב מאוד. אתה מותח גבולות כאן. ״ היא אמרה, אך לא יכולתי שלא לשמוע את הטון המשועשע בקולה.
אולי היא לא הסתירה אותו כמו שהיא חשבה אחרי הכל.

── ⋆⋅☆⋅⋆ ──

אליסון

אחרי השיחה שלי ושל ניית׳ן, יצאתי מקליירז׳.
החלטנו להמשיך עם השיעורים שלנו.
עם כמה שקשה לי להודות בזה, הוא העלה נקודה טובה.
רציתי ללמוד ב״ארט-וואלי״ יותר מהכל.
לא יכולתי לוותר על זה.
זה החלום שלי, אני לא יכולה לוותר עליו רק בגלל העקשנות שלי וילד בלתי נסבל.
אני יכולה להתמודד איתו.
אני אף פעם לא נרתעת מאתגר.
ניית׳ן ווטרס כנראה היה הבן אדם היחיד בעולם שהיה יותר עקשן ממני, אני לא צוחקת.
איך הוא תמיד משיג את מה שהוא רוצה?
מכונית אפורה עצרה לידי והבהילה אותי.
הסתכלתי מקרוב יותר, וראיתי שהאיש במכונית הוא לא אחר מאשר ניית׳ן.
הוא פתח את חלון האוטו ושאל ״איך את חוזרת הביתה, אליסון?״
״אוטובו... פאק״ אמרתי, תוך כדי שהבטתי במסך של הטלפון, וקלטתי שהשעה היא 22:42.
האוטובוס האחרון עבר לפני רבע שעה, ופספסתי אותו כי התעכבתי בגלל השיחה שלנו.
שיט.
״מה קרה?״ ניית׳ן שאל מתוך האוטו שלו.
״פספסתי את האוטובוס האחרון בגללך.״ אמרתי, ולגמרי האשמתי אותו.
טיפת גשם נחתה עליי לפתע מהשמיים.
הסתכלתי למטה, וגיליתי שהתחיל גשם.
יופי, כי זה ממש הדבר האחרון שחסר לי.
״כנסי לאוטו.״ הוא אמר, והפתיע אותי.
מה?
״מה? אני לא נכנסת לאוטו שלך, ניית׳ן. אני אסתדר.״ אמרתי.
״הגשם מתחזק,״ הוא חושב?
״יש לי מטרייה.״ השבתי.
״כנסי לאוטו אליסון.״ ניית׳ן אמר.
החלטתי להתעלם ממנו, והתחלתי ללכת.
המכונית האפורה שלו התקדמה איתי.
״אתה יודע, זה קצת קריפי שאתה עוקב אחריי עם המכונית שלך.״ אמרתי לו.
״ממש אכפת לי, אולי פשוט תיכנסי לאוטו?״ הוא השיב.
״אני לא גרה בכיוון שלך, אתה תצטרך לעשות עיקוף.״ אמרתי בחזרה.
״כנסי. למכונית. הארורה. אליסון.״ הוא אמר, בטון עצבני.
״אני לא אפסיק עד שאת לא תיכנסי.״ הוא הוסיף.
ידעתי שהוא לא משקר.
הוא באמת לא יפסיק.
פאק.
נכנעתי.
פתחתי את דלת המכונית, ונכנסתי.
כרגיל, הכל עובד בדרך שלו.
״איך אתה תמיד משיג את מה שאתה רוצה, לעזאזל?״ אמרתי, עצבנית אך אסירת תודה.
באוטו היה הרבה יותר נעים מהקור והגשם בחוץ.
״כזה אני״ הוא פשוט אמר.
שחצן.
״אז לאן אני לוקח אותך?״ הוא שאל.
״לבית שלי״
״הבנתי את זה, גאונה. מה הכתובת?״ הוא נראה משועשע.
רציתי למחוק לו את החיוך מהפנים.
אבל היה לו חיוך יפה, לא יכולתי להכחיש.
״אה, רחוב רדפילד 61״ עניתי.
הוא הסתכל לעברי, והחיוך שלו התרחב.
הוא התחיל לגחך.
״מה מצחיק בדיוק?״ שאלתי, מתוסכלת.
״מצחיק אותי שהעדפת להירטב בגשם, כשיש 12 מעלות ואת בלי מעיל בכלל, מאשר לנסוע איתי באוטו.״ הוא אמר.
פתאום, הייתי מודעת לכמה קר לי.
הוא הדליק את החימום, וקלטתי שרעדתי.
כנראה גם הוא שם לב לזה.
״את כזאת עקשנית״ הוסיף ניית׳ן.
״סליחה? אני? ומי אתה לדבר אדון ׳לא יכול לקבל לא׳ ?״ אמרתי, בכוונה בנימה עוקצנית.
״פחח, תעשי לי טובה״ הוא אמר.
״אתה לא רציני. אתה לא יכול להכחיש.״ השבתי, עם פה פעור.
״אני לא יכול להכחיש, אבל למי אכפת? אנשים כמוני מנצחים בחיים.״
פתחתי את הפה כדי להתווכח איתו, אבל סגרתי אותו מהר, כי הבנתי שהוא צודק.
אנשים כמוהו מנצחים.
״אני מקנאה בך על זה,״ התוודתי.
אין לי מושג מאיפה זה הגיע.
כנראה שגם לו, כי הוא הסית את מבטו מההגה לרגע, והביט בי באופן מוזר.
״מה זה אמור להביע?״ הוא שאל, נראה מסוקרן.
״אני לא רציתי לעשות את זה, לתת לך שיעורים פרטיים, אין לי את הזמן לזה מאף בחינה, אבל אתה היית כל כך עקשן וחיפשת מה יגרום לי להתייאש ולהסכים, והצלחת. וגם אחרי שפישלת, אלוהים יודע איך, גרמת לי לסלוח לך ולהסכים. ואני ממש לא בן אדם שנכנע בקלות.״
הוא שתק, אז הוספתי ״פשוט.... הלוואי שלי היו את היכולות שכנוע שלך, אני אמנם עקשנית, אבל אתה מנצח אותי בקטע הזה.״
״אם את חושבת שאני עקשן, לא ראית את אבא שלי. בחיים שלי לא יצא לי להכיר בן אדם עקשן יותר ממנו.״ הוא התוודה, מה שגרם לי להרגיש יותר בנוח עם השיחה בזאת.
״אז זה גנטי״ אמרתי.
״כנראה..״
״כמה אחים יש לך?״ שאלתי, כדי להימנע משתיקה מביכה.
״אחות גדולה אחת, היא כבר עזבה לאוניברסיטה אז אנחנו לא מתראים הרבה כמו פעם. ולך?״
״שני אחים קטנים, דניאל בן ארבע עשרה, ואדם בן תשע,״ עניתי.
״את קרובה אליהם?״
״לדניאל בעיקר, כי אנחנו קרובים בגיל יותר. שניהם מעצבנים אבל לשניהם יש מקום ענק בלב שלי,״ הודתי.
״מה איתך?״ שאלתי.
״אני ואחותי לא כל כך קרובים, התרחקנו מכיוון שהיא עברה ובאופן כללי יש בינינו פער גילאים יחסית גדול, כך שגם כשהיא הייתה בבית, אני הייתי קטן, אז לא היה לנו הרבה על מה לדבר. זה היה חסר לי כשהייתי קטן.״
הופתעתי שהוא נפתח אליי, אבל יכולתי להתרגל לצד הזה בו.
לצד הלא שחצן, אלא האמיתי.
הצד שהוא מסתיר.
״הגענו,״ ניית׳ן אמר.
לא שמתי לב בכלל שדיברנו כל כך הרבה זמן.
וואו.
הסרתי את החגורה, ואמרתי ״תודה שנתת לי טרמפ, ניית׳ן,״
פתאום, שמתי לב כמה אנחנו קרובים אחד לשני.
אלוהים, הוא תמיד היה כל כך יפה?
קלטתי שהוא בוחן אותי גם באותו הרגע.
היינו כל כך קרובים.
מה קורה לי? אני חייבת לצאת מפה.
אני לא סובלת את ניית׳ן.
מה עובר עליי, לעזאזל?
״אהמ, אין בעד מה אליסון.״ הוא אמר, נשמע מהורהר.
הוא בטח ניסה להבין מה לעזאזל קרה פה.
גם אני.
״לילה טוב ניית׳ן,״ אמרתי, ויצאתי מהאוטו במהרה.
מה. זה. היה.

-
היייייוש
זה היה חתיכת פרק ארוך, מקווה שאהבתם❤️
אם אהבתם, אני אעריך ממש אם תדרגו3>