Tutoring the star athlete (Hebrew)

פרק 24 | תיזהרי במשאלותייך

אליסון

״אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לחיות בגלל השעתיים מתמטיקה שיש לנו על הבוקר,״ אמרתי לניית׳ן כשהיינו באוטו שלו בדרך לבית ספר.
״ברור שתשרדי. אני לא אתן לך למות, גריי. בטח לא כשאת לבושה בפוטר האהוב עליי.״
״אם אתה תעצבן אותי, אני אהרוס לך אותו בכוונה,״ אמרתי לו.
״את לא תעזי.״
״תנסה אותי,״ הקנטתי.
״בואי נעשה עסקה. אני אשאיר אותך בחיים, אם את תשאירי לי את הפוטר בחיים.״
״אתה מגוחך,״ חייכתי בניגוד לרצוני תוך כדי שאמרתי את זה.
כשהגענו לחנייה של בית הספר, חשבתי לעצמי איזה נחמד זה היה אם הייתי נוסעת באוטו לבית ספר במקום באוטובוס.
לא להיות תלויה בזמנים של אף אחד נשמע כל כך כיף.
״הגענו. הספקת לאכול בבית שלי, נכון? ראית את הקורנפלקס שהשארתי לך במטבח?״ ניית׳ן שאל.
שכחתי מזה.
״כן, הכל טו-״ אמרתי, תוך כדי שהבטן שלי התחילה להשמיע קולות.
שיט.
יופי, בטן.
אחלה תזמון, בוגדת.
״הכל טוב בתחת שלי, אני אלך לקנות לך משהו מהקפיטריה פה.״
האם אני שומעת דאגה בקולו?
״לא צריך, ניית׳ן. שיעור מתמטיקה מתחיל עוד שלוש דקות ואין מצב שתספיק,״ הבהרתי לו.
״זין על מתמטיקה, לא אכלת כלום מאתמול בערב. אני הולך.״
הוא כל כך פאקינג עקשן.
״אני באמת בסדר, אני אקנה בהפסקה עוד שעתיים.״
״לא את לא, אני הולך.״
בלי שהספקתי למצמץ בכלל, ניית׳ן נעלם.
הוא התחיל ללכת מהר לכיוון הקפיטריה.
למה בכלל חשבתי שאני אנצח בויכוח הזה איתו?

── ⋆⋅☆⋅⋆ ──

השעה היא 8:45, וניית׳ן עדיין לא חזר מהקפיטריה.
אני מקווה שהיה תור כל כך ארוך שהוא ויתר.
לפתע, הטלפון שלי זמזם.
״תשתיקו טלפונים!״ צעקה גברת רונלד, המורה למתמטיקה.
התכוונתי להשתיק אותו, כשראיתי הודעה מניית׳ן.
ניית׳ן : תבקשי לצאת לשירותים ובואי לשולחנות בחצר.
גלגלתי עיניים, לאף אחד.
הסתרתי את הטלפון מתחת לשולחן, והחזרתי לו הודעה.
אני : לא.
ניית׳ן : בואי כבר ותשתקי, אני יודע שאת רעבה.
אני : אני לא מבריזה ממתמטיקה. אכפת לי מלימודים, בניגוד אלייך.
ניית׳ן : די להיות ילדה טובה, גריי.
אני : תסתום.
ניית׳ן : תצאי כבר, או שאני אגרום לך לצאת.
ניית׳ן : ואת לא רוצה שאני אעשה את זה.
אני : נראה אותך.
ניית׳ן : תיזהרי במשאלותייך, גריי.
עברו 3 דקות מההודעה האחרונה שהוא שלח, ועדיין לא קרה כלום.
פחדן.
אחרי שעברו עוד 2 דקות, כמעט שכחתי מזה.
עד שקול קרא בכרזה והבהיל אותי.
״אליסון גריי, בואי למשרד המנהל מייד!״ הקול קרא.
פאק.
מה עשיתי?
זה לא יכול להיות טוב, נכון?
קמתי מייד מהכיסא, אספתי המחברות שעל השולחן, ולקחתי את התיק.
יצאתי מהכיתה למסדרון, כדי ללכת לכיוון משרד המנהל.
אני בלחץ.
מה לעזאזל קורה?
התקדמתי במסדרון, ולפתע הרגשתי מישהו שם את ידיו על מותניי מאחור.
הסתובבתי, וראיתי את ניית׳ן.
הפה שלי נפער.
הוא החזיק שקית מקרטון שעליה היה את הלוגו של הקפיטריה שלנו.
״אתה נורמלי?! זה היית אתה?!״ צעקתי עליו.
בשיא החוצפה, הוא שם יד על הפה שלי כדי להשתיק אותי.
״ששששש, גריי,״ הוא אמר. ״את לא רוצה שהמנהל ישמע שאת מבריזה משיעור, נכון? את ילדה טובה.״
אני בהלם.
הוא הוריד את היד שלו מהפה שלי, ונתן לי לדבר.
״איך לעזאזל,״ שאלתי תוך כדי שאני מתנשפת, ״עשית את זה?״
הוא לא ענה על השאלה, ופשוט אמר, ״בואי איתי.״
הלכתי אחריו לכיוון השולחנות שבחצר.
האזור היה ריק באופן מוזר.
הוא התיישב ליד שולחן וסימן לי לשבת מולו.
התיישבתי.
״תאכלי,״ ניית׳ן אמר, והוציא מהשקית שני כריכי טוסט.
בהיתי בו לרגע, וראיתי שהוא רציני, אז התחלתי לאכול.
״עכשיו,״ אמרתי, ״אתה יכול לספר לי איך לעזאזל גרמת למנהל לקרוא לי?״
ניית׳ן התחיל לחייך חיוך רחב.
כשהוא לא ענה, אמרתי, ״בבקשה תגיד לי שלא קשרת אותו ואיימת עליו.״
״זה בדיוק מה שעשיתי,״ ניית׳ן אמר.
״ועכשיו ברצינות.״
״בואי נגיד..״ חיכיתי שהוא ימשיך, ״שהוא חייב לי ולאבא שלי טובה קטנה, אז ניצלתי אותו קצת...״
״וכל זה בשביל שאני אבוא לאכול?״
״כן.״
״אתה לא נורמלי.״
״אל תמעיטי בערכי, גריי. אמרתי לך להיזהר במשאלותייך.״
״טוב,״ אמרתי בין ביס לביס, ״אני אוכלת עכשיו, אז אני מקווה שאתה מרוצה.״
״אני בהחלט מרוצה. אם לא היית כל כך מעצבנת ועקשנית, זה היה יכול להיחסך.״
״אתה זה שהתעקשת לקנות לי אוכל! אני לא ביקשתי!״
״אויש, תסתמי, אני יודע שהיית רעבה.״
רטנתי, אבל הייתי אסירת תודה.
באמת הייתי רעבה.
״תודה על זה, אני לא באמת עד כדי כך כפוייה טובה,״ הרגשתי צורך להגיד.
״אני יודע, את סתם מעצבנת.״
״אני שונאת אותך.״
״שקרנית,״ המבט שלו בעיניים אמר לי ללא מילים.
ניית׳ן חייך אליי חיוך שחצני ורחב.
אלוהים, החיוך שלו...
למה הוא חייב להיות כל כך יפה?
הוא כל כך מעצבן.
״את זוכרת משהו מהלילה? כשהיית שיכורה?״ ניית׳ן שאל אותי.
כן.
אני זוכרת שהייתי שיכורה וחרמנית.
אני זוכרת את השפתיים שלי על שלך.
אני זוכרת את הידיים שלך חופנות את פניי.
אני זוכרת שהייתי מעלייך.
אני זוכרת שהייתי במיטה שלך.
אני זוכרת שרציתי שתעשה לי דברים שאני לא אמורה לרצות.
״לא,״ אני אומרת במקום.
״אה,״ הוא אמר, ומשהו שלא הצלחתי לזהות עבר בפניו.
״אני זוכרת שהרגשתי חרא.״
ואני זוכרת שהמגע שלך העלים את זה.
״היית במצב חרא. היית מותשת כל כך, למה בכלל השתכרת?״
״היה לי משעמם.״
״אמרתי לך שאת יכולה לקרוא לי אם תרצי משהו.״
״כן, אבל לא חשבתי שבאמת התכוונת לזה, חשבתי שאני אהיה עול. לא רציתי שתרגיש שאתה עושה עליי בייביסיטר, וראיתי שאווה הסתכלה עלייך כאילו היא רוצה להפשיט אותך ולזיין אותך מול כולם. ואז,״ הוספתי, ״עליתם למעלה ולא רציתי להפריע לכם להזדיין.״
ניית׳ן עשה פרצוף מבולבל.
״למה שתהיי עול? אני זה שהזמנתי אותך למסיבה.״
״חשבתי שעשית את זה כי התלהבת שסיימת את המבחן ואני הייתי הבן אדם הראשון שראית.״
כמו החיבוק שחלקנו.
״מה? לא. הזמנתי אותך כי רציתי שתהיי שם.״
״אה,״ אמרתי, מבולבלת עכשיו בדיוק כמוהו.
״ורק שתדעי, לא עליתי למעלה עם אווה כדי להזדיין,״ ניית׳ן אמר.
״מה?״
מה זאת אומרת?
״נפרדתי ממנה.״
הו.
הו.
אז הם לא שכבו.
״אה, לא באמת אכפת לי מה אתם עושים, זה עניין שלכם.״
שקרנית.
אני חושבת שהעיניים שלי הסגירו את זה ששיקרתי.
״אתם במילא תחזרו עוד יומיים,״ הוספתי.
״לא, הפעם זה לתמיד. נמאס לי, אני לא חוזר אליה יותר.״
״סיימת איתה? לתמיד?״
״כן.״
״אתה בטוח?״
״כן, גריי.״
״יופי, כי גם ככה אף פעם לא סבלתי את הכלבה הזאת.״
״למה אתן כל כך שונאות אחת את השנייה? אף פעם לא הבנתי.״
״היא שנאה אותי מהשנייה הראשונה שדרכתי בבית ספר הזה,״ נאנחתי.
״מה זאת אומרת?״
״היא לא אהבה אותי, היא גרמה לכל החברים שלה לשמור ממני מרחק, ולא נתנה לאף אחד מהם הזדמנות להכיר אותי. אין לי מושג למה. ניסיתי לדבר איתה על זה פעם, והיא פשוט התעלמה ממני. היא שונאת אותי, ואני אותה.״
ניית׳ן שתק לרגע ארוך, ואז הפתיע אותי ואמר, ״את יודעת שזה מקנאה, כן?״
״מה זאת אומרת? למה שהיא תקנא בי?״
״תראי אותך, הסתכלת במראה אי פעם?״
מה?
מה לעזאזל?
למה הלב שלי דופק?
הבטתי בו במבט מבולבל, מחכה שיפרט.
אני לא מבינה.
״זאת אומרת, אני רק אומר שאם אני הייתי חסר ביטחון, ושחקן חדש שנראה יותר טוב ממני ומשחק יותר טוב ממני היה מצטרף פתאום לקבוצה, גם אני הייתי מקנא ושונא אותו מההתחלה.״
רציתי לפתוח את הפה כדי לדבר, אבל ניית׳ן הקדים אותי והוסיף, ״זה ברור שזה מקנאה, אל תתרגשי. מאז שאנחנו מדברים, אווה לא מפסיקה לדבר עלייך ועל כמה שהיא שונאת אותך, וזה רק מחוסר ביטחון וקנאה. אני לא יכול למצוא סיבה שמישהו ישנא אותך, גריי.״
אני נושמת? לא נראה לי.
אני לא מרגישה שאני נושמת.
״חוץ ממני, כמובן. רק לי מותר לשנוא אותך,״ הוא קרץ.
״תסתום.״
אני עדיין לא מצליחה לעכל את מה שהוא אמר.

-
תודה על 2k צפיות, אני מעריכה כל כך !!
הבנתי שאתם אוהבים פרקים ארוכים, אז זה יהיה האורך של הפרקים מעכשיו!!
מה חשבתם?🤍
אם אהבתם, אני אעריך רצח אם תדרגו 3>