Tutoring the star athlete (Hebrew)

פרק 12 | בית חולים

אליסון

ניית׳ן לא הגיע לבית ספר היום.
חשבתי אם לכתוב לו משהו, אבל בסוף החלטתי שלא.
אני מאוד מקווה שהוא זוכר שקבענו שיעור.
הוא אמר לי לחכות לו בספרייה בשעה שש וחצי, אחרי שהוא מסיים אימון.
בשעה 18:20 כתבתי לו הודעה.
אני : סיימת אימון, נכון? אתה בדרך?
הרגשתי שאם לא ראיתי אותו בבית ספר, ולא שמעתי ממנו כל היום, זה אומר שמשהו לא בסדר.
ובשבת בערב אני יודעת בוודאות שהם היו בבר והשתכרו, כי אמילי הציעה לי להצטרף.
חשבתי לעצמי, אולי הוא חזר הביתה באמצע הלילה ולא קם לאימון ולבית ספר, אבל ניית׳ן בחיים לא מפספס אימון.
משהו היה קצת מוזר.
אחרי חמש דקות ראיתי שהוא לא ענה, אז החלטתי להתקשר.
רק ליתר ביטחון.
הוא ענה לי בצלצול השלישי, ואמרתי, ״ניית׳ן? אתה בדרך?״
״פאק... שכחתי להגיד לך, אני בבית חולים.״ הוא ענה.
מה?
הוא עובד עליי, נכון?
״אתה עובד עליי.״
״אני לא.״
״אתה מחפש תירוצים למה לא ללמוד, ניית׳ן? מצחיק מאוד. אני מחכה בספרייה.״
״אני נשבע שלא.״
מה לעזאזל?
מה הוא עושה בבית חולים?
הוא בסדר?
״איך הגעת לבית חולים, בשם אלוהים?״
״בשבת בערב הלכנו לבר להשתכר, שתיתי יותר מדיי, קמתי לאימון בוקר, חשבתי שאני אצליח לעשות אימון אינטנסיבי עם הנגאובר רציני.... בקצרה, איבדתי את ההכרה שלי, ועכשיו שמו אותי פה כי הרופאים חושדים שיש לי בעיית אלכוהול, אז הם משאירים אותי לילה כדי להשגיח עליי.״
וואו.
״מצחיק, נכון?״ הוא גיחך מעבר לטלפון.
שתקתי למשך משהו כמו דקה, ואז אמרתי, ״אתה בסדר?״
״אני מרגיש חרא, אבל אני אהיה בסדר. הקאתי כל כך הרבה פעמים שאני כבר לא זוכר.״
אוי ואבוי.
״אז אני מניחה שלא יהיה שיעור היסטוריה היום, הא? ניצלת הפעם.״ אמרתי בציניות.
הוא שתק פתאום, ואז הפתיע אותי ואמר, ״לא בהכרח.״
מה?
״מה זאת אומרת?״ שאלתי אותו, מבולבלת.
״תקשיבי, המבחן המסכם ממש קרוב ועדיין יש לנו הרבה חומר להספיק. למה שלא תבואי לבית חולים פשוט? זה לא שיש לי דבר יותר לעשות עכשיו חוץ מלראות טלוויזיה.״
הוא המשיך ואמר, ״וגם, לא יזיק לי שתארחי לי חֵברה.״
״זה לא רעיון כל כך טוב, ניית׳ן. אתה לא נשמע במצב של ללמוד היסטוריה... וחוץ מזה, אין לי בכלל איך להגיע.״ אמרתי, מנסה לחשוב בהיגיון.
״אני אזמין לך מונית.״ ניית׳ן ענה לי בלי להסס.
״ואני מבטיח לך שאפילו שהגוף שלי כואב, המוח שלי עובד רגיל.״ הוא הוסיף.
״רגיל, זאת אומרת לא עובד בכלל.״ עקצתי אותו, ושמעתי אותו מגחך ברקע.
״אתה בטוח שאתה מעדיף שאבוא?״
״כן, גריי. הזמנתי לך מונית ממש עכשיו. נתראה.״
הילד הזה פשוט מקבל את מה שהוא רוצה.
אני מקווה שהמכתב המלצה שהוא יתן לי ל״ארט-וואלי״ יהיה מושקע מאוד.

── ⋆⋅☆⋅⋆ ──

ראיתי שהגענו לבית חולים, אז התכוונתי לשלם לנהג מונית ולצאת.
כשהושטתי את ידי להביא לו את הכסף, הנהג חייך ואמר ״אין צורך, הנסיעה כבר שולמה.״
הייתי בהלם.
ניית׳ן שילם על הנסיעה בשבילי.
עד כדי כך דחוף לו שאני אבוא, הא?
משעמם לו ממש.
נכנסתי לבית חולים, ואמרתי למזכירה שאני מחפשת את החדר שבו נמצא ניית׳ן ווטרס.
היא הובילה אותי, ודפקתי בדלת.
כששמעתי קול קורא ״כן?״, פתחתי את דלת החדר.
ניית׳ן ישב שם, על מיטת בית חולים.
הוא נראה עייף בטירוף, וגופו היה נראה חלש.
לא אופייני לניית׳ן השרירי והגדול, שמתאמן לפחות חמישה ימים בשבוע.
״תגיד, ישנת מתישהו ב24 השעות האחרונות?״ שאלתי אותו.
״בין שלוש לחמש לפנות בוקר.״ הוא ענה.
הפה שלי נפער.
״אתה לא רציני.״
״אני כן, לצערי.״
״כמה שתית בלילה?״
״הרבה... כי אני לא זוכר כלום.״
הוא לא נורמלי.
״מה פאקינג חשבת לעצמך? שלא יהיה לך הנגאובר מטורף ותוכל לעשות אימון רגיל? אתה ממש מטומטם.״ נזפתי בו.
״וואו, תודה. אני יודע. לא חשבתי בהיגיון.״
״כך נראה, גאון. למה שתצא בלילה ותשתכר אם אתה יודע שיש לך אימון מוקדם בבוקר? איזה מין בן אדם עושה את זה? הבאת את זה על עצמך.״
״אני יודע, אליסון. חפרו לי מספיק מאז הבוקר, אז אל תוסיפי שמן למדורה. זה נושא רגיש עכשיו. אבל את יודעת מה היה נעים לשמוע? ׳וואו ניית׳ן איך אתה מרגיש? אתה בסדר? דאגתי נורא. היה כל כך משעמם בלעדייך בבית ספר, אוף.׳ ״ כשהוא אמר את המשפט האחרון, הוא ניסה ונכשל לחקות את הקול שלי.
״בשביל זה יש לך חברה, ניית׳ן. מה, היא לא נותנת לך מספיק תשומת לב? אוי, מסכן.״
הוא נהיה רציני אחרי שאמרתי את זה. אולי נגעתי בנקודה רגישה.
״היא לא באמת החברה שלי.״
״מה זאת אומרת? שוב פעם נפרדתם? כמה זמן עבר מהפרידה האחרונה, שבוע? החזקתם יפה.״ אמרתי לו, והעמדתי פנים שאני מתרשמת.
״אוי תהיי בשקט, גריי. לא נפרדנו. לא משנה.״
אז למה הוא התכוון?
״אוקיי, כדאי שנתחיל ללמוד, אם בכלל תצליח לעמוד בזה.״ הקנטתי אותו.
התיישבתי בכיסא לידו, והוצאתי את הסיכומים שלי.
התחלתי ללמד אותו, והופתעתי מהרצינות הלא רגילה שהוא הפגין הפעם.
אם הייתי במצבו, הייתי שוקעת בלעשות בינג׳ על הסדרה האהובה עליי.
ישבתי, הסברתי לו, הסברתי לו עוד פעם, הסברתי לו אפילו עוד פעם, אבל בסוף הוא הבין.