Tutoring the star athlete (Hebrew)

פרק 18 | המבחן

ניית׳ן

המבחן מתחיל עוד עשר דקות.
בינתיים, החלטתי להישאר מחוץ לבניין כדי לנשום קצת אוויר.
אני אכנס שלוש דקות לפני.
אני יכול להתמודד עם זה.
קטן עליי.
אין סיבה שלא תצליח, כפי שאליסון אמרה.
אליסון יושבת קרוב אליי.
היא עדיין לא הגיעה לבית ספר, ואני מעט בלחץ.
אני מרגיש שאני חייב אותה פה.
היא תגיע בקרוב.
הכל בסדר.
נרדמתי בלילה מייד לאחר שאני ואליסון ניתקנו, וקמתי בהרגשה טובה.
אמנם לא ישנתי הרבה, אבל להירדם כשהקול של אליסון זה הדבר האחרון ששמעתי...
משהו בזה היה כל כך מבטיח.
מרגיע.
נרדמתי בשלווה.
אני מסתכל על השעה בטלפון שלי, ורואה שכבר 8:24.
אליסון עדיין לא הגיעה.
לכתוב לה הודעה? קרה משהו?
זה בטח כלום. היא תהיה פה תכף.
אחרי שתי דקות, אני רואה את אליסון נכנסת בשער בית הספר.
אני יכול לנשום.
אני נרגע כל כך.
היא מאתרת אותי, ומתקרבת לכיווני.
״מוכן?״ אליסון שואלת אותי, רגועה באופן מפתיע.
״אני חושב. למה הגעת רק עכשיו? בדרך כלל את מחכה בכיתה רבע שעה לפני מבחנים.״
״השעון המעורר שלי לא העיר אותי, כי מישהו פה התקשר אליי בשתיים בלילה.״ אליסון אמרה, והתחלתי להרגיש קצת רגשות אשמה.
״סליחה על זה... לא ידעתי מה לעשות באותו רגע, את היחידה שיכולה להרגיע אותי.״ אמרתי בכנות.
״הכל טוב, ניית׳ן. צחקתי איתך. זה לא הפריע לי כל כך.״
מזל.
״כדאי שניכנס, מוכנה?״
״מוכנה, וגם אתה. אתה עומד לכסח להיסטוריה את הצורה.״
הו, אני מאוד מקווה.

── ⋆⋅☆⋅⋆ ──

״5 דקות לסיום!״ גברת סמית׳ הודיעה לכיתה.
אוקיי.
הלך לי טוב.
אני אעבור על המבחן ואגיש אותו.
מדיי פעם הצצתי לעבר אליסון, והיא נראתה כל כך רגועה.
כאילו המבחן לא דורש ממנה מאמץ בכלל.
זה נתן לי מוטיבציה.
תפסתי אותה גם מציצה לעברי כמה פעמים, והיה בינינו קשר עין.
הרגשתי כאילו היא אומרת לי בעזרת העיניים שלה שאני יכול. שזה קטן עליי.
כל כך שמחתי שהיא יושבת קרוב אליי.
עברתי על המבחן, ראיתי שהכל בסדר, אז קמתי מהכיסא שלי והבאתי אותו לגברת סמית׳.
אליסון הגישה אותו כבר לפני עשר דקות, והרגשתי את מבטה עליי.
״אתה בטוח שאתה רוצה להגיש, ניית׳ן? בדקת?״ גברת סמית׳ שאלה.
״כן.״ אמרתי, בלי להסס.
״בהצלחה.״
״כל מי שהגיש רשאי לצאת.״ היא הוסיפה.
לקחתי את התיק שלי, ויצאתי מהכיתה למסדרון.
חיכיתי שאליסון גם תצא.
יצאו כבר עשרה תלמידים, ואף אחד מהם לא היה אליסון.
התחלתי לדאוג. למה לעזאזל היא מתעכבת?
שניה אחרי, הדלת נפתחה שוב, ואליסון יצאה.
כל כך הרבה רגשות התחוללו בי באותו הרגע, עד כדי כך שעשיתי משהו מטופש.
התקרבתי אליה, ונתתי לה חיבוק.
קפצתי עליה, ליתר דיוק.
נתתי לאליסון גריי חיבוק, כאילו היא ידידה שלי.
או חברה שלי, מה שיותר גרוע.
בטח כל מי שעבר במסדרון באותו הרגע, היה בטוח שהוא הוזה.
לא היה לי אכפת בכלל.
הייתי יותר מופתע כשאליסון שמה את ידה על גבי, והחזירה לי חיבוק.
מה קורה לי?
כשהתנתקנו, אמרתי, ״סליחה על זה... אני לא יודע מה קרה לי. אני בסערת רגשות אחרי המבחן, ואת הבן אדם הראשון שראיתי.״
שקרן.
רצית לחבק אותה, הקול בראש שלי אומר.
אני מייד משתיק אותו.
אנחנו אפילו לא ידידים, וכל האינטראקציות שהיו בינינו ככל הנראה נגמרות ממש ברגע זה. היא לא צריכה ללמד אותי יותר. כלומר, אין סיבה שנישאר בקשר יותר.
אז למה לא רציתי להתנתק מהחיבוק הראשון והיחיד שאי פעם חלקנו?
״איך הלך לך, ניית׳ן?״
״את האמת....״ החלטתי למתוח אותה קצת.
כשלא המשכתי את המשפט, אליסון אמרה, ״נו?״
היא נראתה בלחץ מהתשובה שלי.
״את האמת ש....״
״תדבר. עכשיו.״ היא הייתה רצינית.
כמעט צחקתי לה בפנים.
״הלך מצויין. הלך מדהים.״ אמרתי, מודע לכך שאני קורן מאושר ומתפוצץ מצחוק.
1-0 לי.
״אני שונאת אותך. הלחצת אותי כל כך! אל תעשה את זה יותר בחיים שלך, אידיוט.״
אליסון באמת נראתה כאילו ירדה לה אבן מהלב.
היא עד כדי כך נלחצה? וואו.
״סליחה, לא יכולתי להתאפק!״ עדיין צחקתי.
״אתה מטומטם, אבל אני שמחה שהלך לך טוב. אמרתי לך.״
קלטתי חיוך שהיא ניסתה להסתיר תוך כדי שהיא אמרה את זה.
״איך הלך לך, גריי?״
״מזעזע.״
הפה שלי נפער.
לא יכול להיות.
״מה לע—״
״1-1, ניית׳ן ווטרס. אני צוחקת, הלך מדהים, אבל רציתי להחזיר לך.״
נרגעתי.
״את כזאת ילדה.״ הקנטתי אותה.
היא דחפה את המרפק שלי קלות, ואמרה, ״אתה כזה ילד.״
״סתמי.״
״סתום.״
״יש היום מסיבה בבית של לוגן, רוצה לבוא?״ פלטתי.
הזמנתי אותה למסיבה הרגע? מה עובר עליי?
״מסיבה ביום ראשון, כשיש בית ספר...?״ אליסון שאלה.
״אף אחד לא שם זין יותר, כי השנה נגמרת בקרוב.״
״יש עוד חודשיים שלמים, ניית׳ן.״
״אויש, אז מה? בואי ואל תחפרי.״
״לא יודעת.... נראה.״
״נראה בתחת שלי. תבואי.״
״אם אני אבוא, תדע שזה בשביל אמילי, לא בשבילך. היא שאלה אותי לפנייך.״ אליסון אמרה.
תוך כדי שהלכנו במסדרון, שמתי את זרועי על כתפיה, כדי לעצבן אותה.
הלכנו צמודים אחד לשנייה.
״אויש, גריי... את לא צריכה לשקר, אני יודע שאת תבואי בשבילי. את מפחדת להודות שאת פשוט חולה על התחת שלי.״
״איכס, היית מת. ותוריד את היד שלך ממני.״
״תגידי שאת באה, גריי, ואני אוריד.״
היא יכולה להוריד אותה בעצמה אם כל כך הפריע לה....
היא בהתה בי לכמה שניות, ואז אמרה, ״אתה בלתי נסבל, אבל בסדר. אני אבוא כי אני רוצה לבלות עם אמילי.״
״ברור... אני גם לגמרי מאמין לך.״ קרצתי לה.
אליסון גלגלה לי עיניים.
״ביי, ניית׳ן.״
רק אז הורדתי ידיי מהכתפיים שלה.
״ביי, גריי. היה מאוד כיף לדבר איתך.״ אמרתי, בקול משועשע וציני.
שמעתי אותה ממלמלת, ״לא הדדי,״ אבל כשהבטתי בפניה, ראיתי חיוך משועשע.
היא לא ניסתה להסתיר אותו...
הממממממ....

-
הכימיה בין ניית׳ן לאליסון... אמאלה😍
מה חשבתם על הפרק?
אם אהבתם, אשמח שתדרגו 3>