כל מקום בגוף כואב לי ואני לא זוכרת שנפגעתי בכלל, אני לא זוכרת כלום אבל הכול כואב מעורפל וצורם.
פתחתי עיניי לאט הייתי עדיין בתא המעצר, לא זה לא היה סיוט כמו שקיוויתי, הרמתי מבטי לשעון שניצב על קיר הלבנים השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, אני כאן כבר שעות וכול הגוף שלי מלא בפצעים מדממים וסימנים כחולים וסגולים.
קמתי לאט מהמיטה עלייה נרדמתי לכמה רגעים ידיי עוד היו כבולות באזיקים, צחוק לא מוסבר יצא מפי, איך לעזאזל אני הגעתי למצב הזה??
זה נכון שאני לא איזו נערה שקטה שנחבאת אל הכלים אבל מכאן ועד פושעת? אני לא צריכה להיות כאן, לא אני לפחות!
במוחי חלפו תמונות מהשעות האחרונות, עוד יכולתי לשמוע את אותם שוטרים מאשים אותי בכול מה שקרה מבלי לדבר איתי בכלל ..
כעס התפרץ מתוכי ומבלי להתכוון בעטתי בחוזקה בסורגים, "לעזאזל", צרחתי בחלל התא.
"שקט שם", אחד השוטרים צעק מסוף המסדרון, התיישבתי בכבדות על המזרן המסריח בתא שפשפתי עיניי חזק עד ששמעתי קולם של צעדים המתקרבים לכיווני.
אחד השוטרים עמד מול התא כשמאחוריו ניצב מישהו שלא ראיתי לפני, "זאת היא", השוטר אמר בזלזול ואני נעמדתי על רגליי מה הם רוצים עכשיו?
השוטר השמן והדפוק פתח את התא והסתכל על אותו בחור זר, "מציע לך להיזהר היא נראית תמימה אבל הרגה שני אנשים לא מזמן", הוא אמר בלי בושה.
"אני לא", התפרצתי בכעס אבל לא נראה שמישהו מהם הקשיב לי.
השוטר פסע בחזרה לסוף המסדרון ואותו אדם גבוה נכנס לתוך התא, הוא נעמד מולי כשחצי מטר בלבד הפריד בנינו הוא לבש ג'ינס משופשף וחולצה שחורה צמודה שמתחתיה בצבצו להם קעקועים רבים.
הוא לא היה נראה כמו שוטר כלל, הוא בחן אותי במבט מוזר ואני העדפתי שלא ליישר מבטי אליו, הוא התקדם עוד צעד לעברי תפס בחוזקה בידי וגרר אותי אל מחוץ לתא.
נגררתי אחריו בכוח, עברנו בין שוטרים שעשו משמרת לילה הם הסתכלו עלינו בחוסר עניין והמשיכו בשלהם.
יצאנו מתחנת המשטרה, בחוץ עוד היה חשוך וקר אותו אחד גרר אותי אל המדרגות שהובילו לכיוון החניה, מה הוא חושב שהוא עושה?
"רגע, רגע עצור!", קראתי בקול ומשכתי את ידי ממנו בפראות, הוא נעצר הסתובב והביט בי, המנורות של הרחוב אפשרו לי לראות את עיניו הירוקות והגדולות.
"מה?", הוא שאל בקול נמוך ומחוספס.
"אני לא הולכת לשום מקום עד שאתה אומר לי", התנשפתי במהירות הייתי חלשה וגופי צרח מכאבים.
חיוך ממש קטן ולא מובן עלה על פניו לרגע, "אומר לך מה?", הוא שאל מסתכל עליי שוב במבט חודר ולא נעים.
"בוא נתחיל במי לעזאזל אתה ולאן אנחנו הולכים?!".
הוא לא זז, הוא נראה כמו פסל, לרגע דאגתי שהרגתי גם אותו בהתקף לב או משהו אבל הוא שלח שוב ידו תפס בי בחוזקה וגרר אותי לעבר מכונית שחורה וגדולה.
ניסיתי להתנגד אבל זה היה חסר סיכוי.
"תפסיקי עם זה", הוא דרש ודחף אותי לתוך האוטו בכוח.
YOU ARE READING
שייכת לי - בני הנפילים 1
Fantasy"ג'ון אני יודעת שאתה דואג ובגלל זה ביקשתי ממנה שתצטרף אלינו, אנחנו רק נלווה את בן אני לא מפחדת מהסיכונים". הנחתי ידי על החזה שלו בעדינות מרגישה את הלב שלו פועם ואת החזה שלו עולה ויורד עם כל נשימה. "אני כן מפחד מהסיכונים! את יודעת מה עבר עליי כשבן יר...
