כבר שבוע שלם שאדם לא כאן וזה מחרפן אותי אבל גם מראה לי כמה שאני מתגעגעת אליו ואוהבת אותו.
זה טוב שלא סיפרתי לו עדיין הקדשתי את השבוע האחרון ללימודים חשבתי שהגיע הזמן שבאמת אתחיל ללמוד למבחנים אם אני רוצה לעלות יחד עם כולם כיתה ועכשיו שאדם לא כאן ושג'ון עסוק עם נטלי ואין שד חלומות או כדורים מאדמה מיוחדת, זה הזמן המושלם ללמוד.
ישבתי על המיטה שלי עם המחברות פתוחות, לב נכנסה לחדר בחיוך, "מעולם לא ראיתי אותך משקיעה ככה".
"הגיע הזמן לא?", הטלפון שלי לפתע צלצל זאת הייתה הודעה מאדם הייתי בשוק ובהייתי בטלפון.
"מי זה?", לב שאלה בדאגה, "זה אדם הוא אמר שהוא חזר שהוא עוד כמה דקות בשער אבל זה לא הגיוני הוא אמר שהוא הולך לכמה שבועות", הרהרתי בקול.
"מעולה אז הוא חזר מוקדם יותר", לב אמרה בתמימות.
"זה מוזר לי", הרמתי מבטי אליה והיא חייכה, "את רוצה שאבוא אתך?".
התקדמנו אני ולב לכיוון השער המקום היה חשוך ושום אוטו לא נראה באופק, "אמרתי לך שזה מוזר", פניתי ללב.
"הכול בסדר הוא תכף יגיע", לב הרגיעה אותי שמענו קול צעדים מאחור והסתובבנו בבהלה.
"מה את עושה כאן?", פניתי אליה בכעס והיא נבהלה מאז שהרבצתי לה לא ממש דיברנו, "סתם עשיתי סיבוב ואתן?".
זאת כבר פעם שנייה שאני פוגשת את נטלי כאן בשער וזה לא נראה לי במקרה בכלל, "אנחנו מחכות לאדם", לב ענתה לה.
"אז הוא באמת חוזר?", היא שאלה ואני כולי נדרכתי, "מאיפה את יודעת שהוא חוזר?", כמעט וקפצתי עליה.
"הוא שלח לי הודעה", היא אמרה ואני ולב הסתכלנו אחת על השנייה במבט לא מבין, למה שאדם יגד דבר כזה ועוד לנטלי?
אוטו התקדם לעברנו יצאנו שלשתנו מהשער זאת הייתה מונית אבל לא אדם יצא ממנה אלא מישהו שמעולם לא ראיתי.
אחרי אותה מונית הגיע טנדר מסחרי וגדול עמדנו שלשתנו מולם מבולבלות ואז הרגשתי דקירה קטנה ועייפות מטורפת.
*
כל הגוף שלי קפץ בבהלה חטפתי מכה בראש והאמת שנמאס לי לחטוף מכות כאלה.
התיישרתי בכבדות ושפשפתי עיניי עוד פעם קפצנו היינו באמצע נסיעה אבל איך הגענו הנה?
הסתכלתי סביבי היינו תקועות בתא מטען של טנדר, היה רק חלון קטן שהפריד בנינו ובין הנהגים הרמתי מבטי והצצתי דרכו, אלה היו שני גברים.
אנחנו חייבות לברוח מכאן רציתי להעיר את הבנות אבל רק נטלי הייתה איתי לב נעלמה, הם לקחו אותה במונית? היא התעוררה? הם עשו לה משהו?
פניתי במהירות לנטלי, "נטלי תתעוררי", נערתי אותה בחוזקה עד שהיא פתחה עיניה, "איפה אנ ?", היא שאלה בעייפות.
"אנחנו בטנדר שהגיע אחרי המונית", אמרתי לה והיא הסתכלה סביבה וצרחה, "מה?!".
"נטלי סתמי את רוצה שהם יגלו שאנחנו ערות?", לחשתי אליה בכעס, "איפה לב?", היא לחשה אליי.
"אני לא יודעת", אני מקווה שהיא בסדר לפחות, שהם לא לקחו אותה.
"לאן הם לוקחים אותנו?", נטלי המשיכה בשאלות הלוואי שהייתי יודעת את התשובה אליהם.
"אני לא יודעת".
YOU ARE READING
שייכת לי - בני הנפילים 1
Fantasy"ג'ון אני יודעת שאתה דואג ובגלל זה ביקשתי ממנה שתצטרף אלינו, אנחנו רק נלווה את בן אני לא מפחדת מהסיכונים". הנחתי ידי על החזה שלו בעדינות מרגישה את הלב שלו פועם ואת החזה שלו עולה ויורד עם כל נשימה. "אני כן מפחד מהסיכונים! את יודעת מה עבר עליי כשבן יר...
