FETISH ( Hebrew )

1-נואה

סיפור יכול להכיל תכנים גרפיים שלא מתאימים לקהל צעיר, תחליטו אם לקרוא בשיקול דעת.*

גדלתי בבית יתומים מיוחד-
בית יתומים שהיה ממומן בניגוד לאחרים-
בית יתומים שהיה אפילו יוקרתי.
לימדו אותנו שם להיות צייתנים, נאמנים,ריבי לב.
אני לעולם לא אשכח את הנשים שגידלו אותי שם.
הם ישארו עד יום מותי המלאכיות השומרות שלי.

אבל,
אם כמה שזה נשמע נחמד, זה לא בדיוק ככה.
לכל דבר טוב יש קאטצ׳.
וגם למקום הזה היה אחד.
בכול יום ראשון, פעם בשלושה שבועות,
היו נכנסים לבית היתומים אנשים שלקחו איתם ילדים.
כביכול, הם אימצו אותם.
אבל לאימוצים האלה לא באמת היה מעקב ובדיקת כשירות להורים..
הילדים שאומצו פה היו ילדים שיגדלו להיות מלווים של ילדים להורים עשירים כדי שלא יגדלו לבד...

כשהגעתי לבית היתומים הרוטן בפעם הראשונה הייתי בן שש,
הייתי חבוש ופצוע אחרי תאונת הדרכים שבה איבדתי את משפחתי והייתי מפוחד.
אבל המדריכות שגידלו אותי בבית היתומים עזרו לי להתאקלם ובאמת הרגשתי שם בנוח.

היה לי נחמד שם במשך שש שנים, והאמת היא שלא רציתי לעזוב.
אבל חודשיים אחרי יום ההולדת ה12 שלי,
הגיעה משפחה סופר עשירה לבית היתומים.
זה היה שבועיים אחרי ״היום הפתוח״ למשפחות, אז ידענו שזה לא נורמלי,
לא האמנתי שאבחר האמת,
לכן הייתי היחיד שישב בפינה עם חוברת צביעה וקשקשתי בה בזמן ששאר הילדים רצו ונעמדו מסביב לאישה המבוגרת שנכנסה עם ילד גדול.

ישבתי לבד למשך לא יותר מדקה לפני שהונחה יד על כתפי.
וכשהרמתי מבט,
ראיתי אותו בפעם הראשונה.
הוא היה גבוה, ושרירי יחסית לילד בן 15.
היו לו עיניים כחולות כהות שהתמקדו בפרצוף שלי בריכוז, אף מסורטט, שפתיים מלאות, עצמות לחיים גבוהות ולסת חדה.
שיער חלק הוברש בעזרת אצבעותיו בבלגן לאחור,
הוא היה לבוש בבגדים ספורטיבים אך יוקרתיים,
והוא הביט בי במבט מפחיד כרגע.
״מה השם שלך?״ הוא שאל בקול עמוק, שקט.
אני זוכר שנרתעתי, מרגיש לא בנוח.
ולא עניתי, רק השפלתי מבט לחוברת הצביעה שלי והמשכתי לצבוע,
חשבתי שאולי ככה אחזור להיות בלתי נראה.

אבל אחת המדריכות שלי בדיוק הגיע,
היא התיישבה לידי והניחה את החוברת והצבעים בצד,
היא הזמינה את הילד לשבת לידי ולטפה את גבי.
״תגיד לו את השם שלך מותק״ היא בקשה ברכות.
הנדתי בראשי.
״זה בסדר, אל תדאג, אני איתך״ היא טפחה על גבי בעדינות.
מחכה לי,
ואני התלבטתי, מרים אליה מבט בנסיון לרמוז לה שילך.
אבל היא רק לחשה לי״קדימה״ בחיוך רך ואני מצאתי את עצמי מביט בו בחוסר ביטחון.
״א..אני..״ לא רציתי להציג את עצמי.
״אני נואה״ אמרתי בקול קטן,
לא מביט בילד הגדול שהסתכל עליי בריכוז.
״אני קאנגלה״ הוא מושיט יד ללחיצה.
אני מביט במדריכה שלי בחוסר רצון, לא אוהב אותו.
אבל היא מבטיחה שלי שזה בסדר ומשכנעת אותי ללחוץ לו יד.

הוא מביט ביד שלי בהבעה מוזרה,
ואני מושך אותה כמעט מיד, לא לוחץ את שלו בכלל.
״ נואה״ הוא מביט בי במבט סקרן.
אני מגניב מבטים קטנים ולא בטוחים.
״ אני רוצה אותו״ הוא פונה למדריכה שלי,
ואני מרים את ראשי בבהלה אליה,
מחזיק את חולצתה בהתחננות ומניד בראשי,
על סף דמעות.
״זה בסדר, מתוקי, לא יקרה שום דבר״ היא מנסה להרגיע אותי, היא מנסה לשכנע אותי..
אבל היא לא מצליחה.
ואני מתחיל לבכות בסופו של דבר, מבוהל,
מרגיש לא בטוח, לא רוצה לעזוב את המקום הזה עם הילד הזה.
״הכול יהיה בסדר, נואה, אל תדאג״ המרדיכה שלי מרימה אותי, מחבקת אותי אליה וטופחת על גבי,
הבכי שלי נראה כאילו לא עומד להפסיק אף פעם,
אני בוכה ובוכה..
לבסוף אני נרדם.

—————

מבטאים את השם קאנגלה כ:
Kangela.