הוא ישב בסוף החדר בזמן שילדים אחרים הסתובבו סביבי עם ניצוצות בעיניים המתרגשות שלהם.
זה היה לי די מוזר, המבט שלי אף פעם לא התמקד על מי שהוא כל כך מהר.
זה היה בית היתומים הרביעי או החמישי שההורים שלי שלחו אותי אליו-
הם חשבו שאני צריך מלווה בגלל שאני בעייתי.
אז הסכמתי-
קודם כל, כי אני מפסיד ימים בבית הספר והדבר השני הוא שלא באמת חשבתי לקחת מי שהוא.
אבל הילד הזה..
מה עם הילד הזה?
שאלתי את עצמי,
מבין מאוחר שאני מתקדם אליו ומתיישב מולו.
הוא לא שם לב אליי בכלל, שקוע בחוברת הצביעה המתוקה שלו, הפרצוף שלו מרוכז ומתוק.
הלב שלי התכווץ באופן מוזר למראה שלו.
קמתי, מנסה להציץ ולראות מה הוא צבע, מביט בו מתעסק בקלמר שלו ואז חוזר לצבוע.
הנחתי את ידי על כתפו,
והוא הביט למעלה בהפתעה.
העיניים שלו בחנו אותי רגעים ארוכים, ועבר בהן ניצוץ של דאגה.
ניסיתי לחייך אליו חיוך קטן, זה היה מוזר, אבל זאת הפעם הראשונה שרציתי להתחבב על מי שהוא- לרוב, באופן קלישאתי, כולם פחדו ממני אבל גם רצו את החברה שלי בבית הספר.
״מה השם שלך?״ ניסיתי לדבר בשקט, בנועם, ניסיתי לגרום לו להרגיש בנוח,
אבל הקול שלי הרתיע אותו- ראיתי את הרעד בבירור.
הלב שלי התכווץ בכאב מוזר, והרגשתי פגוע.
זה לא קרה כבר הרבה זמן.. אף אחד לא הצליח לפגוע בי..
הוא השפיל מבט חזרה לחוברת שלו מבלי לענות לי ואני נשבע שזה ממש כאב.
זה היה מפתיע כמה כואב זה היה כשהוא הפנה את המבט שלו ממני.
הוא כנראה חשב שאני אוותר, כי הוא התעלם ממני.
אבל זה פיתח את הסקרנות שלי יותר במקום-
וידעתי שזאת לא בחירה טובה, כי אנחנו אמורים להיסתדר אחד עם השני.
ההורים שלי בקשו מי שהוא שאני מסתדר איתו.
אבל לא יכולתי לגמיין את עצמי בוחר אף אחד אחר.
רציתי לדעת למה הוא מפחד ממני, והאם אני אוכל להוציא אותו מהקונכיה שלו ולגרום לו להרגיש איתי בנוח...
ועוד לפני שהספקתי לדבר שוב, אחת המדריכות באה והתיישבה ליד הילד הזה,
היא הזמינה אותי לשבת ולטפה את הגב שלו באטיות,
היא מילמלה אליו מה שהוא שלא הבנתי והוא הניד ראש,
והיא בתגובה המשיכה ללטף אותו ולדבר איתו, כנראה משכנעת אותו לדבר.
לבסוף הוא הכיר בנוכחות שלי, המבט שלו זהיר והססני כשהוא מגמגם במתיקות
״א..אני..״ בשקט.
הלב שלי התרכך למשמע הקול הקטן והרך שלו.
״אני נואה״״ הוא אילץ את עצמו לדבר, עיניו מושפלות לידיו.
״אני קאנגלה״ ניסיתי להיות עדין, שקט,
הצעתי לו יד ללחיצה.
והוא בתגובה הביט במדריכה שלו בחוסר רצון, בפחד.
זה לא עזר לרכבת ההרים של הרגשות שלי..
לבסוף הוא לוחץ לי יד- יד קטנה נחה על שלי ולוחצת את ידי רק לרגע לפני שהיא נמשכת חזרה.
״נואה״ אני בודק את השם על לשוני, מביט בו בסקרנות.
הוא נותן לי כמה מבטים קצרים ומפוחדים אבל לא מישיר אלי מבט.
זה עושה לסקרנות שלי עוד יותר טריגרים,
ובסוף אני מכריז שאני לוקח אותו איתי.
הוא מביט במדריכה שלו בבהלה ומניד את ראשו בהבעה נואשת על הפרצוף, עומד לבכות.
זה מכאיב לי.
היא מנסה להרגיע אותו אבל הוא פורץ בבכי נסער, לא רוצה ללכת איתי, מנסה להיאחז במדריכה שלו.
המדריכה מנסה לדבר איתו בנחת אבל הוא מבוהל.
הוא בוכה ובוכה ולבסוף נרדם.
אני מוחה את הדמעות שלו כשהוא מעולף בין הידיים של המדריכה שלו,
לוקח אותו מהידיים שלה ומרים אותו אליי.
הוא מהדק את האחיזה בי מתוך שינה, נראה מתוק,
ואני מחייך.
הוא יכול להיות האח הקטן שלי, אני חושב.
אנחנו יכולים לגדול ולהסתדר יחד,
אני סבור.
----
أنت تقرأ
FETISH ( Hebrew )
العاطفيةנואה מצא את עצמו כלוא בין הטופרים של קאנגלה, אבל לא הבין למה זה קורה לו. גם קאנגלה לא ידע בדיוק למה הוא עושה את מה שהוא עושה בהתחלה.. עד שהוא הבין שהוא התאהב בו.. התאהב קשות.
