בבוקר שאחרי, ישבתי עם קאנגלה וההורים שלו מסביב לשולחן האוכל,
מה שלא קרה מעולם.
הם הזמינו אותי להיות איתם בארוחות מהיום ולא יכלתי לסרב מתוך נימוס.
״למה אתה לא אוכל מותק?״ אמא של קאנגלה מביטה בי בחיוך, אבל אני לא מחזיר אחד בדיוק.
״אני לא רעב״ אני ממלמל,מכחכח,
קם מהשולחן במהירות.
״אני אחכה לך ברכב״ אני זורק מבט קטן לקאנגלה ואז לוקח את התיק שלי ויוצא משם,
הולך ומתיישב ברכב, מחכה.
הוא מגיע חמש דקות אחריי ופותח את דלת הנהג.
״ תן לי לנהוג״ הוא מבקש, אבל אני מניד בראשי.
״שתית הרבה אתמול, אתה עדין לא במצב של לנהוג״ אני אומר מבלי להביט בו, משפיל מבט לפלאפון שלי ומסתכל על השעה במטרה שלהתחמק מעיניו.
הוא סוגר את הדלת של הרכב בעדינות,
מתיישב לידי במושב מקדימה ואני מתניע ומתחיל לנסוע.
אבל לא משנה
כמה זמן עובר, הוא נועץ בי מבט בלי הפסקה אפילו של רגע.
אני עוצר את המכונית בשוליים, לא מסוגל יותר.
״אתה לא מרגיש טוב? אתה רוצה שאחזור?״ אני מביט בו באדישות, לא מוכן אפילו לזייף קצת מתיקות כלפיו.
״למה אתה מתנהג אליי ככה? זה לא שהיית לבבי אליי מלכתחילה.. למה אתה קר אליי?
למה אתה לא מסכים לקבל אותי?״ קאנגלה נשמע כאוב.
זה מעצבן אותי.
״גדלנו כמו אחים.
ואולי אתה היית האח המועדף, אבל אני לא רואה אותך כיותר מבן משפחה רחוק, מצטער״ אני לא מביט בפניו, מעביר יד בשיערי המתולתל.
״למה?״ הוא נראה על סף דמעות.
ואני מביט בו, ולא יודע מה לעשות..
לא משנה כמה אני חושב על זה, אני לא רוצה להתחיל ולמספר בשבילו את הסיבות לשאלה- למה אני לא אוהב אותו.
אני נאנח.
״אני לא נמשך אליך, קאנגלה..
ואני חושב שאתה אולי מבולבל, אני פה כבר 7 שנים, איך יכול להיות שפתאום פיתחת רגשות כאלה?״ אני מנסה לגרום לו לחזור בו, אבל אז אני מבין כמה לא התעניינתי בו במהלך השנים.
״מהיום שבחרתי אותך ידעתי שאתה מיוחד.
ואחרי חודש אחד בלבד הרגשתי שאני לא יכול לחיות בלעדיך.
אתה גרמת לי לחייך, נואה.
אתה עזרת לי להיפתח לאנשים.
ואני הדחקתי את הרגשות שלי בהתחלה, ניסיתי לפגוע בך ולהקטין אותך כדי שארגיש אולי יותר בטוח בעצמי- במציאות פשוט מצאתי את עצמי מתאהב בך כל יום מחדש.
למרות שאתה קר אליי ולא מתעניין בי, ואפילו מרושע אליי.
אני אוהב אותך,
כולם סביבנו גילו רק ממבט אחד שנתתי לך שאני מאוהב בך..
האם אתה עד כדי כך עיוור? העמדת פנים שלא ראית שהיחס שלי מיוחד כלפיך או שבאמת היית אדיש אליי כל הזמן הזה?״ שפיכת הלב הזאת גורמת לי להתכווץ באי נוחות במושב שלי.
אני נשאר בשקט לרגעים ארוכים, לא יודע מה לומר.
״אתה לא צריך אותי, קאנגלה, אתה מבולבל ו..״ הוא לא נותן לי לסיים, הוא קוטע אותי.
״מבולבל? אתה רוצה לגרום לי לחשוב שאני מבולבל כבר 7 שנים?״ הוא מביט בי בכעס עכשיו.
אני נאנח,
נשען על ההגה ומניח את ראשי בין ידי, מבולבל ברמות מטורפות וחסר מילים.
״אני לא מבין איך זה קרה לעזאזל.. אתה בעצמך נתת לי הערות הומופוביות בהתחלה.. מתי הספקת לגלות שאתה בי?״ יש לי כל כך הרבה שאלות.
״זה היה לפני הרבה זמן, גדלתי מאז.
ואני לא בי, גם לא סטרייט, אתה האדם היחיד שאני אוהב בחיים שלי״ הוא אומר ועקשנות ואני מגרד את אחורי ראשי.
״אז אולי זה זמן טוב שאתפטר״ אני לא רוצה שיקשר אליי.
״ל..מה? להתפטר?״ הוא נראה מזועזע.
״ההורים שלך..״ אני לא מצליח לדבר גם הפעם.
״ההורים שלי יודעים מלפני שבועיים שאני לא רואה אותך כמלווה שלי, יצאתי מארון בפניהם כבר״ הוא נשמע כאילו מציב עובדה.
VOUS LISEZ
FETISH ( Hebrew )
Roman d'amourנואה מצא את עצמו כלוא בין הטופרים של קאנגלה, אבל לא הבין למה זה קורה לו. גם קאנגלה לא ידע בדיוק למה הוא עושה את מה שהוא עושה בהתחלה.. עד שהוא הבין שהוא התאהב בו.. התאהב קשות.
