במשך הנסיעה הביתה, השכבתי אותו במושבים האחוריים איתי ומשכתי את גופו אליי, כדי שרגלי תשמש ככרית לראשו.
לא יכולתי להוריד ממנו את הידיים בנסיעה הזאת,
ליטפתי אותו כל הנסיעה, בוחן את פניו, משחק בשיערו..
הנסיעה עברה די מהר ככה,
וכשהגענו הביתה הורדתי את ראשו מרגלי במהירות ויצאתי מהרכב לרגע כדי למתוח איברים.
כשהסתובבתי חזרה כדי להרים אותו לחדר החדש שלו, הוא כבר היה ער, מבולבל ומבוהל.
ניסיתי לחייך ברוך, כדי שיבין שאני לא רע-
אני רק מנסה להתחבר אליו.
הוא נדחק לפינה הרחוקה של הרכב ממני, לדלת של הצד השני,
מרים את ברכיו לחזו ומשפיל מבט בפחד.
״אל תפחד, אנחנו אחים עכשיו״ ניסיתי ללטף את ראשו אבל הוא השתנק, נרעד ונצמד עוד יותר לדלת.
לא איבדתי סבלנות עם זאת,
״אני אתייחס אליך יפה, אני מבטיח״ אני מביט ישר לעיניו, באמת כנה.
אבל הוא הססן, הוא לא סומך עליי,
מביט בי בחשד.
״בוא, אני אראה לך את החדר שלך, תוכל לשים בו מה שתרצה״ אני מנסה להיות רך, שקט.
מושיט לו יד במרחק סביר כדי לא להפחיד אותו.
הוא בתגובה, מביט לכמה רגעים ביד שלי במבט כועס ולבסוף יוצא מהדלת בצד השני, טורק את הדלת אחריו.
אני מרפה את ידי, נאנח.
נושם עמוק ומנסה להישאר סבלני.
אני יוצא גם אני מהרכב לבסוף, סוגר את הדלת בצד שלי ונעמד ליד הילד עם הפרצוף העצוב.
״בוא״ אני מתחיל ללכת לבית שלי, בכוונה בקשתי שיעצרו לנו מאחור, כדי שנעבור ליד הגינות והמשחקים שלי-
רציתי שיתלהב אולי, שיפתח סקרנות ויפשיר.
ובהתחלה הוא באמת נראה סקרן- אבל ככל שהוא הביט יותר מסביב, הוא נראה יותר מדוכא.
זה בלבל אותי.
ראיתי את ההשתקפות של פניו בחלונות שעברנו לידם וזה גרם לי להרגיש חסר ביטחון.
עצרתי.
״למה אתה מפחד ממני?״ אני שואל תוך כדי שאני מסובב את גופי אליו, סקרן ופגוע מהיחס שלו יחד.
ובטון הכי קריר וכנה של ילד בן 12 הוא ענה לי;
״ אני לא מפחד , אני פשוט לא אוהב אותך״
אני מודה, אני מופתע, אני מרגיש כאב שמתפשט בחזה שלי למשמע המילים שלו.
אני משכנע את עצמי שזה כי הוא לא מכיר אותי, זה יעשה טוב יותר עם הזמן.
אני מחייך אליו ברוך לבסוף.
״למה לא? הבטחתי להיות נחמד אליך״ אני מנסה להסתיר את הכאב שלי בסקרנות,מחייך אליו את החיוך הכי מתוק שלי.
הוא בוהה בי בעיניים מלאות בשיפוטיות, ועוברות דקות ארוכות לפני שהוא מחליט למשוך בכתפיו כתשובה לא מספקת, ולהסיט את עיניו החומות והגדולות משלי.
אני נושם עמוק, ניגש אליו ומחבק את כתפיו בזמן שדעתו מוסחת.
״אתה רעב? בוא נלך לאכול יחד״ אני מושך אותו למטבח, נכנס דרך הכניסה הצדדית ומבקש שיתיישב,
מוציא צלחות ומוזג לשנינו קצת ספגטי שיושב על הגז בסיר.
אני מגיש לשנינו צלחות מלאות, אבל הוא כמעט ולא נוגע בה, משחק באוכל במבט מושפל, מנדנד את רגליו ונראה כאילו הוא בעונש.
זה מכאיב לי.
הוא לא מרגיש שייך וזה גורם לי להרגיש כל כך רע..
אני רוצה שהוא יאהב להיות פה.
אני רוצה לשנות את דעתו לגביי.
״אתה אוהב שוקולד?יש חטיף שאתה רוצה? יש לי הרבה דברים בארונות ובמקרר״ אני מחייך אליו חיוך קטן.
אבל הוא לא מרים אליי מבט, מניד ראש.
אני מהדק את שפתי, לא יודע איך למצוא חן בעיניו.
ממשיך לנסות ולשחד אותו בדברים ולשאול אותו שאלות.
אבל הוא רק מניד בראשו או מתעלם ממני, לא מוציא הגה מפיו.
YOU ARE READING
FETISH ( Hebrew )
Romanceנואה מצא את עצמו כלוא בין הטופרים של קאנגלה, אבל לא הבין למה זה קורה לו. גם קאנגלה לא ידע בדיוק למה הוא עושה את מה שהוא עושה בהתחלה.. עד שהוא הבין שהוא התאהב בו.. התאהב קשות.
