כשהיינו על המטוס הפרטי, הייתי כבר פקעת עצבים.
ניסיתי להתקשר למשטרה מפלאפון שלי,
אבל גיליתי שכול השיחות חסומות. כולל של מספרי חירום.
והוא גילה שניסיתי ליצור קשר עם העולם החיצון, אז הוא כעס,
וככה הגענו למטוס, עצבניים ולא רוצים להסתכל אחד על השני מרוב כעס.
היינו כבר בשמיים עכשיו ולא יכולתי להסתכל עליו.
הוא לקח את החופש שלי, את התקוות שלי, את כל הפאקינג חיים המחורבנים שלי ורמס אותם למען טובתו האישית.
הוא מטיס אותי לארץ זרה ללא רצוני ובטח כי הוא חושב שלא אנסה ללכת לו לאיבוד בארץ זרה.
הוא טועה.
״לך לישון, אתה נראה מותש״ הוא מבריש את שיערי אחורה מפני, ואני בתשובה תופס בידו ומרחיק אותה ממני מבלי להביט בו.
״תפסיק להיות עקשן״ הוא מבקש.
אני לא עונה, מביט החוצה מהחלון ונשאר השקט.
״מה אתה רוצה לאכול?״ קאנגלה מתיישב מולי, כאילו מנסה לכפות עליי לפגוש במבט שלו בכול מחיר.
אני עדין לא עונה, מתעלם ממנו.
״אתה יכול לכעוס עליי, אבל האוכל לא עשה לך כלום, אז אל תרעיב את עצמך רק כי אתה כועס עליי״ הוא נאנח, מדבר איתי בויתור.
אני חושב על זה לרגע בידיים שלובות, מביט לעוד כמה רגעים מחוץ לחלון המטוס לפני שאני פוגש במבט שלו.
״אני רוצה את הרביולי ברוטב עגבניות״ אני אומר בקרירות,מתיישר.
הוא מחייך אליי, נשען לכיווני ,
״מה אתה רוצה לשתות? יש קינוח שאתה רוצה שאני אבקש?״ הוא שואל בקול רך.
״מים, לא רוצה עוד כלום״ אני עונה בשקט, מסיט את מבטי חזרה לחלון וצופה בו מזווית עיני קם והולך לחלק האחר של המטוס, שנפרד מאיתנו בוילון בלבד.
זה די מצחיק איך שרגע אחד הוא מתנהג כמו ממזר ובשני הוא מתוק אליי, אבל מה שיותר מוזר ומצחיק זה שהוא משתנה לפי מצבי הרוח שלי.
הוא חוזר ומתיישב מולי, המבט שלו מרוכז בי, אני יכול להרגיש.
אבל אני לא מתייחס אליו.
אז הוא יושב שם בשקט מולי, כנראה מחכה שאגיד מה שהוא.
מה ש.. נחשו מה..
בחיים לא פאקינג יקרה.
אני לא אצור איתו שיחה מיוזמתי.
״קר לך?״ הוא מנסה לתפוס את מבטי שוב,
אני מניד בראשי, עדין בוהה בעננים מחוץ לחלון.
—————
יותר מאוחר, האוכל יוצא ואורחים לנו שולחן די יפה למטוס.
אני אוכל בשקט, מנסה שלא להתייחס למבט שלו אבל נשבר.
״תפסיק להסתכל עליי ככה״ אני רוטן בכעס, לא מביט בו.
״לא יכול״ הוא ממלמל בחיוך.
אני נאנח,
מניח את המזלג שלי ומישיר אליו מבט.
״זה לא נוח לי״ אני מדבר ברצינות, זועף.
הוא נשען לכיווני, משלב ידיים ושם אותן מעל השולחן..
אנחנו נועלים מבטים לכמה דקות ארוכות, ולבסוף הוא קם ומתיישב לידי, מנשק את הלחי שלי- אני דוחף אותו, מביט בו לא מרוצה, והוא בתגובה מחייך אליי.
״תשתחרר נואה, תרפה מהגישה הזאת ותפתח את הלב שלך בשבילי.. אני לא אאכזב אותך״ הוא מדבר בהבטחה ואני מגחך בזלזול.
הוא מניח את ידו על ירכי,
״אתה יכול לצחוק כמה שתרצה, נואה, אבל יש ביננו מה שהוא.. מה שהוא שהיה שם מאז שנפגשנו-
אתה לא חושב?״ הוא ממשיך לדבר אליי ככה, להמרח עליי.
אני מרצין, המבט הכועס שלי פוגש בפתייני שלו.
״אני לא אלך רחוק בלי שתרצה, נואה, אבל אני יודע שיש ביננו משיכה מסויימת.
תמיד היה ביננו את המתח הזה״ הוא רוכן אליי ואני מסיט את פניי בגועל,
הוא מניח נשיקה על הלסת שלי ואני מנסה להתרחק, נדחק לפינה.
״המתח היחיד שיש ביננו, הוא השנאה שלי כלפיך, ואם תמשיך להיות יותר מידי קרוב אליי אני אחטיף לך״ אני מבטיח במרמור.
הוא פורץ בצחוק בתגובה, צחוק אמיתי, מהבטן.
וזה מעצבן אותי.
״מה מצחיק אותך?״ אני מתעצבן.
״אתה די מדליק כשאתה כועס״ הוא מביט בי במבט כנה, חצי חיוך בשפתיו.
אני נאנח.
״אני לא צוחק איתך״ אני אומר בכעס, מזיז את ידיו מהרגל שלי.
הוא נשאר לשבת לידי עם זאת.
YOU ARE READING
FETISH ( Hebrew )
Romanceנואה מצא את עצמו כלוא בין הטופרים של קאנגלה, אבל לא הבין למה זה קורה לו. גם קאנגלה לא ידע בדיוק למה הוא עושה את מה שהוא עושה בהתחלה.. עד שהוא הבין שהוא התאהב בו.. התאהב קשות.
