FETISH ( Hebrew )

10-נואה

הייתי נעול במשך אותו יום בחדר,
מבודד.

וזה לא היה לגמרי גרוע עבורי רוב הזמן..
זאת אומרת, להיות לבד..
אבל עכשיו זה היה מדכא..
לא בחרתי את הבדידות הזאת, וניסיתי לשקוע באחד מהספרים האהובים עליי כדי לשכוח מהסיטואציה.

-

בבוקר שאחרי,
קאנגלה נכנס לחדר שישבתי בו עם מגש של אוכל ,
אבל התעלמתי ממנו.

״שים את הספר בצד, בוא לאכול״ הוא מבקש ממני בטון רגוע,
אבל אני נשאר במקום, מעמיד פנים שאני שקוע בספר כדי שיתייאש.

במקום זה, הוא חוטף את הספר מהידיים שלי ומסתכל על הכריכה.
הוא מחייך.
״אתה אוהב את הספר הזה״ הוא מניח את הספר פתוח על העמוד שבו קראתי, עם הפנים למטה על השידה שליד המיטה בחדר.
״בוא לאכול, נואה״ הוא מבקש,
מרים אליי מבט ופוגש בעיניי,
הוא מחייך אליי ברוך שוב..

״שינית את דעתך?״ שאלתי בתקווה,
והוא המשיך לחייך אליי למרות שהתשובה שיצאה מפיו הייתה ״לא״.

זה גרם לי להבין שאני כנראה באמת לא אראה אף אחד חוץ ממנו בזמן הקרוב.
אני נשמתי עמוק וקמתי, מתיישב על המיטה ומתחיל לאכול בלת ברירה..

הוא, מהצד השני,
שלח יד לשיער שלי וליטף את ראשי ברכות.
הרמתי אליו מבט עייף בתשובה.
״תמיד היית יפה״ הוא מחייך אליי בחמימות ואני ממצמץ בקרירות, משפיל מבט למגש ומוותר על האכילה, קם אחרי שסילקתי את ידו משיערי.
לוקח את הספר ומתיישב חזרה ליד אדן החלון, חוזר לקרוא.

אבל המניאק לא מוותר,
הוא לוקח את הספר ממני וזורק אותו על המיטה.
אני, גם לא מוותר,
אני משאיר את מבטי מושפל ומביט בידיי, לא מתכוון לתת לו מה שהוא רוצה.
הוא נאנח.
״אני לא הולך להפר את ההבטחה שלי, אני אהיה נחמד אליך, רק בשבילך״ הוא מבטיח, נשמע כמעט נואש.
״זה לא נחמד שאתה כולא אותי פה״ אני מחזיר בצניות, לא מביט בו.
״אני לא רוצה לאבד אותך״ הוא מחזיר בכנות.
אני מניד בראשי בחיוך.
״מעולם לא הייתי שלך במובן הזה כדי שתוכל לאבד אותי״ אני עונה בקרירות,
יש שקט לרגע, ואחריו, הוא יוצא מהחדר וטורק אחריו את הדלת, נועל אותה.
אני מיד מוריד את מסכת האדישות ומרשה לעצמי להיות עצוב.
אני מבין שהוא באמת מתכוון לקחת ממני גם את טיפת החופש שהייתה לי.. וזה מכאיב לי.

תמיד ידעתי שהפוץ העשיר והמפונק הזה הוא בן זונה.
תמיד היתה סביבו איזה תחושה כזאת.. כאילו אתה תמיד על הקצה איתו..

וזו הסיבה שהתרחקתי ממנו.
ידעתי שהילד הזה לא מתוק כמו שהוא נתן לכולם לחשוב, לעיתים גם, הרגשתי את זה על בשרי.

———
זה היה הלילה השלישי שהוא הכריח אותי לישון איתו, ושנאתי את התלותיות שלו בי.
״לא נוח לי״ אני מודה, שונא את הקרבה שלו אליי, במיוחד את העובדה שהוא קובר את פניו בצווארי.
״ישנו ככה כמעט כל לילה מאז שהייתי בן 15.
תמיד אהבתי את הריח שלך, אפילו כשהזעת.
תמיד היית מושלם בעיניי, כל כך טהור שזה מטורף..״ הוא מנשק את צווארי ואני מתאבן.
״אני רק רוצה לגרום לך להרגיש כמה אתה אהוב.. אני אשמור עליך, אני אוהב אותך, אני אעשה הכול למענך.
תסמוך עליי, בבקשה״ הוא מהדק את חיבוקו סביבי ואני לא עונה, נמנע מלהשיב לו.
״אם תסכים לנסות, אני אתן לך לחזור ללימודים, אני אתן לך את כל החופש שרק תרצה, רק תנסה אותי.
אני יכול לעשות אותך מאושר״ הוא מבטיח.
אני מהסס, חושב על ההצעה.
״בבקשה נואה.. אני לא רוצה להמשיך לריב״ הוא מנשק את לחיי ואני נרתע, יוצא מבין ידיו ומתיישב על המיטה, לא מאמין שהחופש שלי נמצא כרגע כקלף במשא ומתן.
״ בסדר, אבל אתה לא ישן איתי, או מנשק אותי עד שאני מוכן, אני לא הולך לסלוח לך אם תגע בי בלי רצוני״ אני מודיע לו, עם הגב אליו, לא מסכים להביט בפרצוף הנחשי של האדיוט העשיר והמפונק שהתרגל לקבל הכול.
״ לא לישון איתך? לא.. בבקשה נואה.. אני..״ אני קוטע את התחנונים שלו.
״בסדר, אם זה לא מבחינתך, אז אני לא אנסה״ אני נשכב חזרה על המיטה, עם הגב אליו.
הוא נושם עמוק, נושף.
״בסדר, תן לי את הלילה הזה כלילה האחרון..
רק הלילה הזה ואז אני אתן לך ספייס, אני אכבד כל תנאי שתציב לי״ הוא מבטיח ואני מהסס.

אני חושב וחושב ולא מצליח לחשוב על דרך להדוף את ההצעה,
אז אני מוותר.
״בסדר״ אני ממלמל בויתור, נותן לו לחבק את גופי אליו בפעם האחרונה לזמן מה, אני מקווה.