אמת כואבת

פרק 10

פרק 10:
-נ.מ אריקה-
אף פעם לא חוויתי את הרגע בו כאב נפשי יהפוך לכאב פיזי, אבל הידיעות על הרצח של ריידן זיעזעו אותי עמוקות, העולם שלי רעד והרגשתי שהלב שלי מאיים לצאת החוצה מהדפיקות המהירות שהיו לו שהכאיבו לי פיזית באזור החזה, שום מילה לא יצאה מפי והטלפון שעד לפני רגע היה ליד אוזני בגלל השיחה כבר נפל על הרצפה ורעש הניפוץ שנשמע ממנו אפילו לא הפריע לי למרות שהוא עלה לי כמעט משכורת שלמה ועבדתי בשבילו ימים ולילות, רק כדי שיהיה לי טלפון נורמאלי שיתעד את כל הרגעים הלא נורמאליים שאני וריידן חווינו בזוגיות שלנו שנקטעה עוד לפני שהספקנו לחוות אותה עמוקות, חצי שנה לעומת חיים שלמים שיכלו להיות לנו ביחד.
״גבירתי את עוד שם?״ הקול הרשמי מהטלפון שהפך לשנוא עליי בגלל שהוא בישר לי את הידיעות הקשות גרם לי להתעורר מההלם ולהרים את הטלפון בידיים רועדות.
״כן.״ עניתי בשקט וקיוויתי שהיא תשמע כי ידעתי שסכר הדמעות שלי עומד להתפרץ משתי עיניי החומות שהלבן שסבב אותם בטח כבר אדום מרוב הדמעות שהחזקתי.
״תוכלי להגיע לתחנה הקרובה לביתך? אנחנו נהיה כאן לחקירה.״ היא שאלה ברוגע מעיק.
״אגיע בקרוב.״ אמרתי בשקט וסגרתי את הטלפון, נותנת לדמעות שעמדו בעיניי וגרמו להן לשרוף לשטוף את פניי ובכך גם להטביע את כל עולמי שהתפרק.

ההליכה לתחנת המשטרה הייתה מלאת חששות, לא ידעתי מה הולכים לשאול אותי, הדבר היחיד שידעתי זה שריידן מת, יותר נכון להגיד נרצח, והמשטרה עושה את עבודתה ורוצה למצוא את הרוצח, אולי דרך שיחה עם האנשים שהיו קרובים אליו.

הגעתי לתחנת משטרה וברגע שאמרתי את שמי הובלתי על ידי שוטר לחדר חקירות שהיה נראה בדיוק כמו בסרטים, החדר היה קודר ובו שולחן מרובע וישן, שלושה כיסאות לבנים ממתכת, מנורה יחידה מעל השולחן, ומראה חד כיוונית שידעתי שלמרות שאני רואה את עצמי דרכה מאחוריה עומדים מספר שוטרים שרואים אותי אך אני לא יכולה לראות אותם, חדר חקירות קלאסי.
״שבי.״ השוטר שהכניס אותי לחדר אמר והזיז את הכיסא הבודד שהיה מצד אחד של השולחן אחורה כדי שאוכל להתיישב, התיישבתי וקירבתי את הכיסא חזרה לשולחן, הנחתי את ידיי על רגליי כשזיעה קרה הצטברה בהם וניגבתי אותם על מכנס הג׳ינס השחור שלבשתי הלוך ושוב במטרה לייבש את הזיעה שלא התייבשה, המעמד היה מלחיץ, מעולם לא הייתי בחדר חקירות לפני, יותר מזה מעולם לא הייתי מוח שוטר לפני, הייתי אזרחית שומרת חוק, תמיד נהגתי במהירות המותרת, מעולם לא גנבתי, ולמרות שהייתי בהרבה מסיבות מעולם לא התפרעתי, וכשהיה בלאגן דאגתי להתרחק מהמקום.
כמה דקות לאחר שהשוטר שהכניס אותי עזב אותי נכנסו שני שוטרים לחדר, שוטר ושוטרת, השוטרת החזיקה בידה קלסר עם דפים והשוטר החזיק שתי כוסות קפה שחור שמילאו את החדר בריח שלהם וגרמו לי לעקם את האף, מעולם לא אהבתי ריח של קפה שחור ואף פעם לא הבנתי איך יש אנשים שנהנים ואוהבים את הריח של זה.
הם התיישבו מולי ובחנו אותי כמה דקות ארוכות עד שהשוטר הנהנן לכיוון השוטרת שהניחה סוף סוף את הקלסר על השולחן ופתחה אותו, כותבת בראש הדף בעט שחור ובכתב מבולגן ׳עדות (1)- אריקה בל׳ ומתחה שני פסים מתחת.
״תרצי מים?״ השוטר שאל אותי ובין את פניי שאני בטוחה שהראו את הלחץ שלי, הנדתי ים ראשי לשלילה וחזרתי להסתכל על הקלסר ועל שלושת המילים שהיו כתובות בדף שהיה ריק אך ידעתי שלא ישאר כך לזמן ארוך.
״אז בואי נתחיל.״ השוטר הרצין והסתכל לי בעיניים, ואני הסתכלתי לשנייה וחזרתי להסתכל על הדף הריק שמולי נמנעת מקשר עין שעלול להסגיר דברים שלא הייתי רוצה שידעו.
-
הפרק הזה עושה צמרמורותתתת.
מקווה שנהנתם מהפרק אשמח לקרוא את דעתכם בתגובות.
אוהבת ומעריכה,
הדר❤️.