אמת כואבת

פרק 21

פרק 21:
-נ.מ אריקה-
למרות הגילוי שלי ידעתי שאני חייבת להתחיל לחזור לעבוד, לפני שלא תהיה לי דרך לשלם שכירות לחודש הבא אם לא אתן לפחות עוד משמרת אחת, אז קבעתי כפולה, בידיעה שאני אקרע מעייפות.

נכנסתי למסעדה אחרי כמה ימים שלא הייתי כאן, הייתי רגילה לעבוד כמה ימים בשבוע ובגלל כל מה שקרה בקושי קבעתי משמרות וידעתי שאם לא אתחיל לבוא ולתת משמרות כמו פעם הדרך שלי החוצה מכאן היא יותר קצרה ממה שחשבתי.
קבעתי כפולה להיות והוספתי לעצמי פתיחה וסגירה, בתקווה לקבל בונוס במשכורת על שעות נוספות.
התחלתי להוריד את הכיסאות, לסדר את השולחנות ולשים סוכר ומפיות על כל שולחן, את הסכום דאגנו להביא כשערכנו שולחן למי שהזמין אוכל, הרי בשעות האלה של הבוקר אנשים בדרך כלל באים לשתות קפה ולנסוע לעבודה, אלה שנשארים לארוחת בוקר הם מעטים.
הטבח הגיע בזמן שהעברתי ניגוב על השולחנות כשהראשי קיללתי על מי שעשה סגירה אתמול ולא דאג לזה.
״בור טוב.״ אמרתי בחיוך לטבח שהנהן לעברי בעייפות, הוא תמיד היה מגיע חצי שעה אחרי שפתחנו ושעה לפני שהתחלנו לקבל לקוחות, כדי להכין דברים מראש שיהיו טריים וכל בוקר מחדש הוא הגיע רגזן ועייף, כנראה מהסיבה שהוא מסיים פה כל יום מאוחר ומתחיל פה כל יום מוקדם, יכלתי להבין את הייאוש שלו אבל קיוויתי שהוא מצליח להגשים את עצמו בתור טבח, שהוא לא בחר במקצוע הזה בגלל שהוא טוב בזה אלא בגלל שזו התשוקה שלו, כך קיוויתי לגבי כל בן אדם שפגשתי בחיי והיה ממורמר לגבי העבודה שלו, כך קיוויתי שאני אעשה כשאדע מה באלי ללמוד.
אנשים התחילו להיכנס למסעדה, וריח הקפה שנדבק אליי סימן את כמות הקפה שהכנתי בשעות האלה, וזה היה הרבה.
עברו רק שעתיים וכבר התעייפתי, שכחתי כמה ימי שני עמוסים באנשים בבוקר, כאילו בימי שני לכל מי שעובד יש זמן לבוא ולשתות קפה לפני שהוא נוסע לעבודה, בחיים לא הבנתי ואני גם לא אבין איך זה אפשרי.
ואולי העייפות זה מהסיבה הפשוטה שהמוח שלי התעסק במשך כל הזמן במסעדה במה שכחתי לעשות בבוקר, אבל לא הצלחתי להניח את האצבע על מה זה בדיוק וזה הטריד את המחשבות שלי והשאיר אותי חסרת מנוחה.
הגשת תפריטים, עט שחור פנקס ויד שרושמת את ההזמנות במהירות, מה להוריד בסלט הזה ואיזה רוטב לשים לפסטה הזאת, כי ככה זה בשעת צהריים העומס מתחיל ואנשים באים להנות ולקבל את מה שהם מצפים לו.
הגשה לשולחן, הזמנה חדשה, עריכת שולחן, ניקוי שולחן קודם, פעולות שמבוצעות כבר על אוטומט משנים של עבודה במסעדה הזאת, בידיעה שאין לי צפי למתי אעזוב.
ורק כשהשקיעה החלה לקחתי הפסקה לפני שאכנס למשמרת ערב קשוחה שידעתי שתכלול בתוכה זוגות מאוהבים,משפחות מאושרות או סתם חבורה של חברים, תיכוניסטים, סטודנטים, או סתם אנשים ששמרו על קשר לאורך השנים.
וכשישבתי בחוץ על ספסל עם בגדים שחורים שהספיקו להתלכלך ורגליים כואבות מהתרוצצויות הלוך ושוב במסעדה הבנתי מה פיספסתי בשגרה שלי בבוקר, פיספסתי את ההסתכלות הקבועה שלי על הזריחה. ואולי באותו הרגע נפלה עליי ההבנה, כי עכשיו אחרי שהוא מת אני מבינה למה רוב האנשים מעדיפים את השקיעה, בזמן שהזריחה מבשרת על התחלה חדשה, השקיעה מבשרת על הסוף.
וכך האהבה לזריחה הפכה לשנאה והשנאה לשקיעה הפכה לאהבה.
-
מקווה שנהנתם מהפרק אשמח לקרוא את דעתכם בתגובות.
אוהבת ומעריכה,
הדר❤️