אמת כואבת

פרק 28

פרק 28:
-נ.מ אריקה-
״הכרת אותו יותר טוב ממה שכל אחד הכיר, יותר ממה שאני הכרתי.״ אני אומרת בכאב לב, כל הדו שיח הזה עם צ׳ייס עזר ולא עזר לי בו זמנית. ״הכרת את ריידן של העבודה ואת ריידן של הבית בעוד אני הכרתי רק את ריידן של הבית, הלוואי והייתי מגיעה להיכרות כזו עמוקה איתו כמוך, אולי היה חי יותר קל ככה להבין מה קרה שם.״ אני ממשיכה להגיד, פורקת את כל ליבי, מניחה את הלב שלי על השולחן ונותנת לחבר הכי טוב של אהובי שמת לראות אותו.
״הכרתי אותו כל החיים, זה לא מפתיע שאדע עליו יותר, אבל אני כאן כדי לעזור אריקה, אם תרצי, את יכולה לרצות בעזרה הזאת ואת יכולה לא לרצות בה, אבל אני פה.״ הוא אמר ברגישות מתפרצת, פתאום הבנתי מה חיבר בין ההפכים האלה, הרגישות הבלתי נגמרת שלהם, שלא פחדו להסתיר אלא הראו אותה בגאווה, דבר שהפך את ריידן לגבר הכי גברי בעיניי ועכשיו הופך את צ׳ייס לשווה לו.
״אני מעריכה את זה.״ אמרתי באיטיות מעכלת את מה שמציע לי, עזרה בלתי נגמרת מהבן אדם שהכיר את ריידן הכי עמוק שיש, שהכיר את ריידן של העבודה וריידן של הבית, שיודע מי הוא מילדות, שתמיד היה נוכח בכל שלב בחייו, שאהב אותו כנראה יותר מכולם. וכשאני מסתכלת בעיניים של צ׳ייס ורואה שהאמת נשפכת מתוך עיניו, שהעיניים שלו משקפות את הנשמה שלו בצורה הכי מדויקת שיש, שהפרופיל שלו מסתכל עליי אך עדיין ראשו מעט מורכן, בסוג של אבל לא מוסבר, אני מבינה שאני לא לבד כאן, לא רק אני איבדתי את הבן אדם הכי יקר לי שהוא לא חלק מהמשפחה שלי, אלא גם צ׳ייס, ובגלל זה אני לא היחידה שמחפשת תשובה, שנינו מחפשים, שנינו רוצים לדעת מי העז לקחת חתיכה מהלב שלנו ולרצוח אותה באכזריות, בלי טיפה של רחמים, שנינו רוצים למצוא את מי שרצי את הבן אדם הכי קרוב חנו וגרם לחלק מאיתנו להירצח איתו.
״אני רוצה את העזרה שלך.״ אני אומרת אחרי כמה שניות וגורמת לעיניו לקפוץ לפניי, הפעם תורו לסקור אותי, אני לא יודעת מה הוא רואה, אני יכולה רק לנחש. אני מניחה שהוא רואה את העיניים העצובות שלי שלא חייכו לעולם מאז מה שקרה, את הגב שמעט כפוף לא ממשא פיזי כבד אלא ממשא נפשי כבד, אני מניחה שהוא יכול לראות את כל מה שעובר עליי ואת חלק אפילו להבין כי גם הוא חווה את זה, אבל הוא לא חווה את עול האשמה.
״איך אתה יודע שהוא היה מסובך? איך זה הגיוני בשבילך שמישהו רצה לרצוח אותו?״ אני אומרת ונשימתי נעצרת כשהוא מתקדם ומניח עותק של דפים על השולחן מולי.
״מה זה?״ אני שואלת בחוסר הבנה, מסרבת לקרוא את בליל המילים שנשפכות על הדף.
״צוואה.״ הוא אומר ומסתכל על מבטי המבולבל, ״של ריידן.״ הוא ממשיך וגורם לנשימתי לעצור לשנייה ולניניי להיפער בתדהמה.
״למה שתהיה לו צוואה?״ אני שואלת בפחד ולא זוכה התשובה אלא רק במבט מהורהר.
״זה לא מפחיד להיות מוכן למות בגיל כל כך צעיר?״ הוא שאל והשאיר את השאלה פתוחה, לאף אחד לא הייתה תשובה למה לריידן הייתה צוואה חוץ מלריידן.
-
מקווה שנהנתם מהפרק אשמח לקרוא את דעתכם בתגובות.
אוהבת ומעריכה,
הדר❤️