אמת כואבת

פרק 26

פרק 26:
-נ.מ אריקה-
לא הספקתי לדבר עם צ׳ייס אתמול, הייתי צריכה לחזור לפני שעת העוצר שהחליטו לי עליה בנוסף לכל העיניים הצופות שהרגשתי מכל עבר, ידעתי שאלו שוטרים שרק מחכים שאפר את תנאי השחרור בערבות שלי, ולא יכלתי לאפשר לדבר כזה לקרות אם אני רוצה לגלות בעצמי מה קרה.
אלו המחשבות שעוברות לי בראש כשאני נעמדת מול בניין המשרדים הענקי שהכרתי בפעם הראשונה רק אתמול בלילה, אך הפעם אני לא מעזה להיכנס לבד, רק עומדת ובוהה בו כשפחד מרטיט את עורי וגורם לליבי לפעום כל כך חזק שאני שומעת אותו באוזניי ומקווה שהעוברים סביבי לא שומעים אותו.
צ׳ייס יוצא לכניסה לבניין, מחפש אותי במבטו עד שעיניו לוכדות את שלי והוא מתקדם לעברי בצעדים בטוחים וגבריים שמעולם לא ראיתי בריידן, הייתה בו כוחניות שהועצמה מהרגישות והפגיעות שחשתי מריידן כל הזמן.
מילותיו של צ׳ייס אתמול היו ברורות, ״כשתגיעי לבניין תחכי לי אני אצא לפגוש אותך ולקחת אותך איתי ללמעלה, בשום פנים ואופן אל תכנסי לבד.״ הוא ציווה אתמול כשהודעתי לו שאני חייבת ללכת אבל שאחזור מחר.
הוא נעמד לצידי והנהן כברכת בוקר טוב שקטה, זכרתי אותו נחמד יותר אתמול אך זה לא עצר אותי מחברך ״בוקר טוב״ ממורמר וחלש, הבוקר הזה היה ההפך מטוב בשבילי, לישון כשבכניסנ לביתי שני שוטרים ומסביב לאזור מפטרלים שוטרים כדי שאפילו לא יהיה לי נסיון לברוח גרמה לבוקר שלי להיראות קודר, ההבנה שנפלתי לתסבוכת נוראית ושאני עומדת לטבוע בכל רגע רק התעצמה מיום ליום וגרמה לי להתחיל לאבד תקווה, לכן הייתי חייבת לקבל תשובות מצ׳ייס, ולכן הפעם הגעתי מוכנה.
נכנסנו לבניין משרדים שהיה הומה יותר מאתמול בערב, ראשי הושפל לרצפה אך זה לא גרם לי לפספס את כל האנשים או יותר נכון את נעליהם שעברו בדרכי, אפילו קלטתי מספר של נעליים שכמובן היו שייכות לאנשים באזור המתנה.
השתנקויות נשמעו סביבי וראיתי פחות ופחות נעליים, ידעתי שאנשים קלטו מי אני, ולא רק בגלל הריחוק, אלא בגלל ההרגשה הבלתי נסבלת של מליון זוגות עיניים נעוצות בי, בוחנות אותי בזהירות, גופים שעומדים בהיכון לברוח אם אעשה משהו.
גם כשעלינו במעלית עלינו לבד, מה שגרם לי להיישיר את מבטי אך ידעתי שפרצופי מוכר לכולם כשאך אחד לא נכנס למעלית, גם לא כשנפתחה בכל כמה קומות והראתה מספר רב של אנשים מחכים למעלית, הם פחדו והעדיפו לחכות למעלית ליש מאשר לעלות לזו איתי.
מבטו של צ׳ייס בחן אותי בנסיון לשדר לי שהכל יהיה בסדר, אבל לא הרגשתי בטוחה, לא הרגשתי שאפשר לבטוח באיש יותר, בטח לא הבן אדם שיכול לתת לי תשובות ושאני עדיין לא מבינה את כוונותיו עד הסוף.
נכנסנו למשרדו והתיישבנו באותו המקום כמו אתמול, מבטו חודר את עיניי כשאני פותחת את הקלסר שהכנתי מבעוד בעוד, מיישרת את הדף שלא היה מקומע ממילא וכותבת בראש העמוד צ׳ייס מילר- עדות 1.
״רוצה קפה?״ הוא שאל כבדרך אגב אך במקום זאת הסתכלתי בעיניו, תמיד אמרו שהעיניים הם החלון לנשמה והתכוונתי לאורך כל השאלות שלי להסתכל לו בעיניים כדי לתפוס אותו בשקר אפילו הקטן ביותר.
״ספר לי בבקשה על הקשר שלך ושל ריידן.״ אמרתי וראיתי אותו נושם עמוק, וידעתי שהתחלנו, ומכאן לכל מה שאגלה לא תהיה דרך חזרה.
-
מקווה שנהנתם מהפרק אשמח לקרוא את דעתכם בתגובות❤️.
אוהבת ומעריכה, הדר❤️