אמת כואבת

פרק 23

פרק 23:
-נ.מ אריקה-
אף פעם לא הייתי מהבחורות שמתכננות הכל בחיים שלי. כל יומן שקניתי בתקופת בית ספר היה ריק והרגיש בזבוז כסף מיותר, איחרתי קבוע למקומות כי תמיד לא הייתי זוכרת שקבעתי משהו, וכשניסיתי לעבוד במשרד העיפו אותי אחרי יום מהסיבה היחידה שלא כתבתי שום פגישה ביומן.
איכשהו במסעדה תיקתקתי עבודה, אולי כי לא היה צריך לכתוב את המשמרות בכל מקום כדי לזכור, זה היה זמנים כל כך קבועים שזכרתי אותם בעל פה, ובבייביסיטר ביקשתי מהאמהות להזכיר לי שעה לפני, זה לא נראה להן חסר אחריות בדרך כלל.

יצאתי מהמעלית לקומה יחסית ריקה, שתי דלתות יחסית רחוקות אחת מהשנייה ושני משרדים לפני הדלתות שסגרו את השטח של הדלתות בחצי עיגול של דלפק עץ, בכל צד היה שולחן, באחד כיסא ריק ובשני כיסא עם מי שאני מניחה שהייתה המזכירה, בין השולחנות שלהם היה רווח למעבר לבפנים, כדי שתהיה גישה לדלתות לדלתות.
מראה לבן נקי ויוקרתי, ספק בית חולים ספק בניין משרדי של עשירים.
המזכירה תיקתקה במהירות במחשב דברים וכתבה ביומן תוך כדי, כך שרק רעש ההקלדה שלה נשמע, אבל תוך שניות זה התווסף לרעש העקבים הנמוכים שלי שתיקתקו על הרצפה בעדינות.
המזכירה הרימה את ראשה והסתכלה עליי, חיוך מתוק ומזוייף עלה על פניה כשנעמדתי מולה, ״מר מילר יתפנה אלייך בהקדם האפשרי.״ היא אמרה בקול עדין ומעט מרחם, הנהנתי בראשי ונשארתי לעמוד מולה. ״תוכלי להמתין שם בנתיים.״ אמרה והצביעה עם העט על מקומות ישיבה שלא שמתי לב אליהם קודם, שוב אותם כיסאות בצבא ירוק בקבוק ורגליים מזהב, מכונת קפה שחורה הייתה קרובה אליהם והובהר לי שזה בעיקר לאנשים שממתינים לפגישה.
התיישבתי והתחלתי לדפדף בטלפון שלי, קמתי הכנתי לי קפה במכונה וחזרתי לשבת, עוברת להסתכל במגזינים שהונחו על אחד מהכיסאות.
השיעמום הרג אותי, אנשים יצאו מהמשרד ונכנסו כל חצי שעה ואני עוד ישבתי על כיסאות ההמתנה שומעת רק את רעש תקתוק אצבעות המזכירה על המקלדת שהתחיל לעלות לי את העצבים.
אם היו אומרים לי שאגיע לכאן בבוקר ואשב פה עד הערב הייתי קובעת פגישה גם לעוד חודשיים מצידי מאשר לבזבז את כל היום שלי פה, אבל אף אחד לא אמר לי ואני יצאתי מטומטמת.
דלת המשרד נפתחה וממנה יצא האחרון שנכנס לפגישה ואף אחד לא נכנס אחריו.
לאחר כמה דקות דלת המשרד נפתחה שוב, גבר הלבוש בחליפה שנצמדה לשריריו ועשתה איתם חסד יצא משם, פניו היו גבריות, קווי הלסת שלו הודגשו, זיפים שמעט התארכו, עיניים חומות ושיער חום.
בכיס המכנס קל החליפה הצלחתי לזהות קופסא מרובעת שנראתה כמו קופסאת סיגריות, אייפון היה באחת מידיו והוא התעסק בו כשדיבר למזכירה.
״את משוחררת להיום.״ הוא אמר לה והיא חייכה אליו חיוך מתקתק ואמיתי בעוד שהוא לא הרים את פניו מהטלפון לכיוונה.
היא לחשה לו משהו והצביעה לכיווני, פניו הורמו והוא בחן אותי לפני שיצא מתחום המשרד והתקרב אליי.
לא ידעתי עליו הרבה, עוד לא הכרתי אותו, אבל יכלתי לזהות שמעבר לגבריות שלו יש בו חוצפה ויהירות, זה הובהר לי רק מזה שהוא נתן לי לחכות כאן כל היום עד שיתפנה אליי ואפילו לא זכר שאני כאן לבסוף.
הוא נעמד מולי והסתכל בעיניי, אהבתי אנשים שמסתכלים בעיניים, זה שידר ביטחון יותר מכל דבר אחר.
״נחמד להכיר אותך סוף סוף אריקה.״ הוא אמר בקול גברי ומעט צרוד כנראה מסיגריות.
-
תכירו את הדמות האהובה עליי בסיפוררר, תתכוננו להתאהב.
סוף סוף בית אחר כך חוזרת לשבועיים!!.
מקווה שנהנתם מהפרק אשמח לקרוא את דעתכם בתגובות.
אוהבת ומעריכה,
הדר❤️