my brother best friend

פרק 11

ירדנו למטה להכין לנו לאכול צהריים וכול התיאבון שלי נעלם ברגע שראיתי אותו יושב עם אלכס ועוד שני בחורים מנבחרת הפוטבול בסלון שלנו, כאילו הוא חש שאני מביטה בו הוא הסתכל למעלה והמבטים שלנו הצטלבו מיהרתי להסיט מבט "אני כבר לא רעבה" מלמלתי לרוז והיא חייכה אליי בחום מנחמת בלי מילים "אל תהיי מצחיקה קדימה אולי תתלבשי ונצא לאכול?" היא לחשה לי וסימנתי בראשי ללא, "אז אוכלים פה, העיקר שאוכלים" היא אמרה לי מהר מביטה בי במבט שאומר שאין ויכוח ונאנחתי "היי אליס מה אתן עושות?" אלכס קרא לי וחייכתי אל אחי "מכינות צהריים רעב?" שאלתי והוא חייך אלי "ברור מתי הוא לא רעב?" רוז ענתה במקומו ואני גיחכתי מגלגלת עיניים וממהרת למטבח. אני ורוז הכינו לכולם סנדוויצ'ים, והנחנו שניים בצלחת כדי שנוכל לעלות לאכול בחדר "למה שלא תאכלו איתנו?" הקול שלו עצר בעדי והאחיזה שלי על הצלחת התחזקה "לא, יש לנו שיחת בנות" "גם אנחנו יכולים לנהל שיחת בנות" ספנסר אמר להגנתם ואלכס הנהן בהסכמה שאר הבחורים בחדר פשוט הביטו בהם בשעשוע "ואם אנחנו רוצות לרכל עליכם?" רוז שאלה והרימה גבה בהתגרות "ראית מה אלכס לבש היום פשוט זוועה!" ספנסר אמר ולא יכולתי לעצור בעדי וצחקקתי, המבט שלו הופנה אליי מהר והוא חייך מאוזן לאוזן, אלוהים הוא יכול להיות יותר מושלם?!

אחרי חמש דקות של שכנועים נכנענו והתיישבנו בספה ככה שאני ורוזי באמצע ספנסר לימני ואלכס לשמאלה של רוזי. הם דיברו וצחקו ואני המשכתי להביט ברצפה מחפשת אחר דרכים לעוף משם "את עדיין עצובה?" הוא לחש לי כנגד האוזן וכול הגוף שלי נדרך, נזכרת באתמול בלילה שהייתי צמודה אליו והרגשתי את השפתיים שלו נגדי. ניערתי את הראש שלי מסלקת את אותם מחשבות מסוכנות "לא" מלמלתי "את משקרת" "לא" מלמלתי שוב והוא נאנח "תעני לא ביותר ממילה אחת?" נשכת את השפה שלי "אני לא עצובה וזה לא עניינך!" אמרתי קמה מהספה והולכת לחדר שלי לא שנייה אחרי זה רוזי נכנסה והתיישבה לידי "מה קרה?" "הוא היה קרוב מידי" מלמלתי והיא הביטה בי בעצב "אליס אולי תדברי איתו על זה? באמת אולי.." "אפשר לשנות נושא?" מלמלתי לא רוצה לדבר עליו יותר ורוזי הנהנה ולפתע חיוך ענק הפציע על פניה "יום ההולדת שלי מתקרב" "עוד שבועיים" מלמלתי והחיוך שלה התרחב "בדיוק, וחשבתי אולי לעשות את המסיבה בסגנון המאה ה18 עם שמלות מפוארות ומסכות?" חייכתי ההתלהבות של רוזלי התחילה להדביק אותי ומהר מאוד מצאתי את עצמי שקועה בשיחה על איך היא תעצב את הבית שלה, את מי היא תזמין והכי חשוב מי יהיה בן הזוג שלה.

נפרדתי ממנה לשלום ונכנסתי לחדר שלי נועלת את הדלת עם מפתח ומאזינה למוסיקה פול ווליום. עבר שבוע מאז שהחלטתי להתרחק מספנסר וזה נהיה קשה יותר ויותר למצוא תירוצים, פעם אחת הוא אפילו עבד עליי ואמר לי שאלכס רוצה לפגוש אותי במעבדה ובסוף הוא זה שפגש אותי שם וניסה לדבר איתי, הוא אמר שהתרחקתי ממנו בזמן האחרון ואני תירצתי את זה בתור עומס בלימודים אבל בקרוב יש לנו חופשה ואז כבר לא יהיה לי תירוץ.

נאנחתי מתעוררת מהמחשבות שלי ששמעתי את שריקת הקומקום המסמן שהמים רותחים, הושטתי יד לארון מוציאה ספל "אז פה את מתחבאת? הקול שלו הבהיל אותי לא ציפיתי שאף אחד יהיה בבית היום ובמיוחד לא הוא והנחתי לספל ליפול לי מבין הידיים "אלוהים ספנסר אתה מנסה לעשות לי התקף לב?!" אמרתי נועצת בו מבט כועס "מצטער שהפחדתי אותך אבל מסתבר שרק ככה אני יכול לוודא שתהיי באותו חדר כמוני" הסמקתי מתכופפת במהירות להרים את חתיכות הספל השבורות "זה לא נכון" מלמלתי יודעת שאפשר לזהות את השקר ממני במרחקים "אני מלחיץ אותך אליס?" הוא שאל ואני קפאתי מניחה לחתיכת ספל גדולה במיוחד להחליק לי מהידיים ולחתוך את כף ידי "אי!" לחשתי והוא מיהר לידי מרים אותי מהרצפה ומקרב אליי את היד שלו "לעזאזל אליס! את צריכה להיות יותר זהירה" הוא פתח את הברז בכיור והניח את היד שלי תחת הזרם, אחרי שהדימום פסק הוא סימן לי לשבת בשולחן והוא הביא את הערכה לעזרה ראשונה "זה לא נראה עמוק מזל" הוא לחש ואני ניסיתי למשוך חזרה את היד שלי אבל הוא היה חזק יותר "אני יכולה לעשות את זה בעצמי" מלמלתי אבל הוא התעלם ממני לחלוטין מחטא את הפצע שלי ומניח חתיכת בד על החתך שנוצר.

ישבנו בשקט הוא לא אמר כלום אבל גם לא הניח ליד שלי, כנראה ניחש שברגע שהיד שלי תהיה חופשיה אני אברח לחדר שלי "אני מצטער" הוא לחש והבטתי בו מוזר "אה?" "לא משנה מה עשיתי אני מצטער אליס אני לא יכול להמשיך ככה! אני לא יכול להיכנס לחדר ולדעת שאני הסיבה לכך שאת ממהרת לעזוב! אני לא יכול בלי השיחות שלנו, בלי הבדיחות העוקצניות שלך או אפילו בלי "האידיוט" שלך בבוקר אז מה שלעזאזל עשיתי אני מצטער!" הבטתי בו בהלם "ספנסר א-אני..." לא עשית כלום! פאק כול כך רציתי לומר לו את זה, כול כך רציתי להעלים את העצב בקול שלו אבל לא יכולתי, ידעתי שאני אנוכית ידעתי שאני מכאיבה לאחד האנשים שאני אוהבת יותר מכול אבל ידעתי שאם אני אשאר לידו אני אשבר למיליון רסיסים קטנטנים בדיוק כמו הספל.

עיניים כחולות מהפנטות הביטו בי והרגשות שראיתי שם שבו את הנשימה שלי, כעס, עצב בגידה ועוד רגש אחד שלא יכולתי לזהות "אני לא יכולה" מלמלתי משקרת לעצמי ולו. הוא נאנח "אני אתרפס ואתחנן אם מזה מה שאת רוצה" הוא אמר והעיניים שלי התרחבו בהלם "לא!" הוא משך אותי אליו ככה שהיינו סנטימטרים ספורים אחד מהשנייה "לא משנה כמה זמן זה ייקח לי אני אגרום לך לסלוח לי את מבינה?!" הנהנתי יותר מידי בהלם בשביל לעשות משהו אחר והוא הניח ליד שלי עוזב את הבית שלי ומשאיר אותי במטבח עומדת בשקט ונותנת לדמעות השקטות לזלוג על הלחיים שלי, זה לא הולך להיגמר בקרוב חשבתי חוששת ממה שהעתיד יבא וממה שזה עלולה לעשות לי.

היי בנות זה הפרק האחרון שלי לשבוע אני לא יהיה בבית ולא יהיה לי הזדמנות לשבת ולכתוב מצטערת 😔