my brother best friend

פרק 21

כול הדרך חזרה הביתה רוזי תחקרה אותי על אלכס ואיך אני כול כך בטוחה שהוא מחבב אותה "הוא אחי, רוז אני מכירה אותו" היא הסמיקה וחייכה אליי בביישנות "אולי את מדמיינת?" הנחתי את התיק שלי על הרצפה יושבת על המיטה ומרימה גבה "רוזלי את מפחדת?" לחשתי והיא הסמיקה יותר "לא, אולי כן" היא לחשה ואני חייכתי אליה "אני זוכרת שמישהי חכמה מאוד פעם אמרה לי שאם אני לא אנסה אני לא אדע" היא גלגלה עיניים "להשתמש בעצות שלי נגדי? לא יפה" צחקתי קורצת לה "מה אני אגיד לך כול האמצעים כשרים באהבה ומלחמה" "מי נלחם?" שתינו קפאנו והבטנו במפתן הדלת באלכס וספנסר, רוזי נראתה מבועתת "אממ" רוז גמגמה ואני גיחכתי לעצמי "אף אחד לא נלחם" אמרתי והוא הרים גבה "אז מי מתאהב?" שיט! כבר נראה שרוז מחפשת מקום לקבור את עצמה "אני" אמרתי במהירות וראיתי איך המבט של ספנסר נהיה קר "אחותי הקטנה מתאהבת? קייל הזה בטח חייב להיות משהו מיוחד" הוא אמר ובקושי הסתיר את השנאה בקולו.

"הוא חייב להיות ממש מיוחד" ספנסר לחש כהד ונרתעתי מהכעס והעצב בקולו "טוב בוא נניח להן אלכס" ספנסר אמר ויצא מהחדר אלכס בעקבותיו "פאק אליס אני מצטערת!" הבטתי בה בעצב "על מה?" היא נאנחה "אני באמת מצטערת" ניערתי את ראשי "זה בסדר, אומנם אני רוצה שתגידי לאחי איך את מרגישה אבל אני מעדיפה שזה יהיה מבחירה ולא בגלל שנכנסת למבוא סתום" היא הנהנה מסמיקה ומיהרתי לשנות נושא, שואלת אותה איך אבא שלה מרגיש.

בסביבות שש נפרדתי ממנה לשלום והלכתי למטבח להכין לי לאכול, התיישבתי בשולחן ונגסתי בפרוסה "היי" קפאתי לשנייה מניחה את הסנוויץ' בצד מחייכת אל ספנסר בביישנות "היי" מלמלתי ונפלנו לשקט מטריד עד שהוא נאנח "יש מצב את מביא לי חצי?" חייכתי "אני יכולה להכין עוד אחד" "לא, אני רוצה חלק ממך" קפאתי מנסה להתעלם מהמשמעות הכפולה של המשפט הזה וחותכת חצי מהפרוסה שלי "תודה" "בכיף" מלמלתי. "אז איך הלימודים?" "בסדר, המורה לביולוגיה עדיין מסבך אותי. אני נשבית הוא מחפש דרכים חדשות להקשות עלינו" הוא גיחך "כן הוא קשוח אבל הוגן" הנהנתי ובשביל להפר את השתיקה התחלתי לספר לו מה קרה לי היום עם רוז "ואת נפלת?" הוא אמר מנסה לעצור את הצחוק שלו ונעצתי בו מבט כועס "היי תנסה אתה להחזיק 56 קילו של אנרגיה!" הוא צחק "אבל לא, לא נפלתי קייל תפס אותי בזמן" הצחוק שלו גווע ברגע ואני נרתעתי, מטומטמת!! "כדאי שאני אלך" "ספנסר" לחשתי קמה מהכיסא ונעמדת מולו "אני מצטערת" לחשתי, לא יודעת למה אני מצטערת הרי זאת הייתה הבחירה שלו לא לעשות כלום עם הרגשות שלנו אבל ידעתי איך הוא מרגיש. חוויתי את זה כול פעם שראיתי בחורה איתו "אל תתנצלי אליס, זאת לא אשמתך" "אני רק רוצה שנחזור להיות ידידים" כי אני לא יכולה להיות רחוקה ממך, הוספתי בלב. השבוע האחרון שבכלל לא ראיתי אותו הכאיב לי יותר מהכול ואם אני לא יכולה לקבל אותו בתור בן זוג אז לפחות ידיד. הוא הביט בי ישירות בעיניים "אני רוצה לראות אותך מאושרת אליס באמת, אבל אל תבקשי ממני לשבת פה ולהקשיב לך מדברת על בחור אחר" ואז הוא עזב משאיר אותי במטבח מתוסכלת ומבולבלת.