בילדותה, בתקרית לא מכוונת, הרגה את אימה. זה היה אז שאן קולינס, גילתה את היכולת שליטה בקרח.
מאז היא מתגוררת בין האנשים כשסודה מוסתר. היא בטוחה שיכולה להיות בדיוק כמו כולם, הרי אין בה רוע.
בזמן שזאת מנסה להמשיך בחיים רגילים, הגורל צופה עבורה דרך אחרת...
Oups ! Cette image n'est pas conforme à nos directives de contenu. Afin de continuer la publication, veuillez la retirer ou télécharger une autre image.
ישבתי ובהיתי במצבה, תמונה קטנה שלו הופיעה במרכזה. שיערו היה שחור - עוד יכולתי להריח את ריח ההדרים החזק והטרי שנדף ממנו. עיניו הירוקות קרנו כמו כדור בדולח והחיוך שלו-...החיוך שלו עדיין מופיע בחלומותיי. חיוך תמים בקצה שפתיו, מעוקם מעט, לא חושף את שיניו, חיוך צנוע שכל כך אהבתי. הלב מתכווץ בכאב מרוב הגעגוע העז אליו - אנדי שלי.
שעות העברתי בבית הקברות, וכך מדי חודש במהלך השנה האחרונה. יושבת מול הקבר שלו ומנסה להדחיק את הלילה ההוא שלעולם לא ישכח. לילה סוער, בו הכל כבה.
בסך הכל רצינו להעביר את הערב ביחד, לראות סרט קומדיה קיטשי, להזמין פיצה ולהעביר שיחות מלב אל לב. ככה העברנו את רוב ימי שישי שלנו. ועם זאת השישי האחרון, הסרט היחיד שחוויתי, היה סרט אימה, סיוט מהחיים שלי, וגם עכשיו, קיוויתי שעוד אתעורר והמציאות תיראה אחרת. הבזקים אחרונים נחרטו בראשי וסירבו להניח לי, הבזקים בהם כל איבר בגופו של אנדי, קפא, שפתיו התאבנו, שורטות מעט את שפתיי לאחר הנשיקה. נשיקת המוות - מוות לא מכוון. ניסיתי לגרום לזה להיפסק, אבל היה מאוחר מדי. לא הצלחתי להציל אותו, בדיוק כמו שלא הצלחתי להציל את אמא שלי. עברו שנתיים מאז המוות שלו ולא עבר יום בו לא האשמתי את עצמי במה שהתרחש. הייתי האויב של עצמי.
בצהריים חזרתי לדירה שלי, דירה קטנה של שני חדרים, בה התגוררתי עם אחי הגדול, קרטר ואחותי הקטנה קים.
קרטר היה בן עשרים. לאחר מות אימי, נשארנו עם סבתא ולאחר שהיא נפטרה, נשארנו לבד. הוא היה זה שגידל אותנו.
עם כישרון ציור המרשים שלו, התחיל לעבוד בתור מקעקע בסטודיו קטן בעיר וכך כבר שלוש שנים, הוא פירנס אותנו כמשפחה קטנה ואני ניסיתי לעזור לו עם המשכורת הממוצעת שלי.
קים, היתה רק בת שלוש עשרה, היא עדיין ילדה קטנה ותמימה שזקוקה להמון חום, אהבה ותשומת לב שאני וקרטר מנסים לספק לה.
"רעבה?" פנה אליי קרטר ברגע שנכנסתי למטבח לקחת לעצמי מיץ תפוזים. הנדתי לשלילה. עיניו הירוקות בחנו אותי מכף הרגל ועד הראש, ושיערו החום שתמיד היה מסודר בבלורית קצרה, היום נראה מבולגן מתמיד. ישר ניתן היה להבין שזה היה יום חופש שלו.
