בילדותה, בתקרית לא מכוונת, הרגה את אימה. זה היה אז שאן קולינס, גילתה את היכולת שליטה בקרח.
מאז היא מתגוררת בין האנשים כשסודה מוסתר. היא בטוחה שיכולה להיות בדיוק כמו כולם, הרי אין בה רוע.
בזמן שזאת מנסה להמשיך בחיים רגילים, הגורל צופה עבורה דרך אחרת...
Life is a waterfall We're one in the river And one again after the fall
Swimming through the void We hear the word We lose ourselves but we find it all
System Of A Down - Aerials
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
הכל הפסיק להתקיים. כל מה שהדהד בראשי זה שהוא איננו. מקס מת. כל דבר אחר הדחקתי, אפילו האיום על חיי לא הזיז לי יותר. הוא מת - זה התנגן בתוכי כמו תקליט שבור ולא הצלחתי, לא הצלחתי לעכל את זה. לא. הרגשתי איך שהלב התכווץ ונשבר לרסיסים, משאיר אחריו ריקנות איומה. אני לא הייתי מוכנה לקבל את זה. זה לא יכול להיות אמיתי. מקס לא היה מאפשר את זה. כבר היינו שם, הוא כבר עשה לי את זה פעם ולאחר מכן הופיע, זה פשוט לא יכול היה להיות אמיתי! הוא פשוט רוצה להשתשע איתי, לשחק עם הרגשות שלי ולראות איך אגיב, נכון?
קולו של סטיבן נבלע ברקע, הוא דיבר ושיתף על כל כך הרבה דברים שלא הייתי מסוגלת להתרכז בהם.
הכל בבטן התהפך והרגשתי שעוד רגע זה ייצא החוצה, הראיה התטשטשה והיה קשה לי לנשום. המבט נעול על המכשיר נייד שכבר הספיק להיכבות וידי חיפשה אחר הכפתור, להוריד את החלון למטה שיכנס קצת אוויר.
"הכל בסדר? את רועדת.." קולו של סטיבן חדר לאוזניי, גורם לי לצאת מההלם ולהביט סביב. גופי באמת רעד ואפילו לא הבחנתי בזאת קודם. הוא נגע בכף ידי, בוחן אותי בהבעה מודאגת ואני רק רציתי להיעלם. לחזור הביתה, אל המיטה שלי ולא לצאת משם בזמן הקרוב. עיניי התמלאו דמעות אבל פחדתי להישבר. לא ידעתי אם לשתף אותו או לא, הרי הוא סביר להניח לא יבין.
מתי? מתי הוא הפך להיות מעבר לסתם בחור שניסיתי להימלט ממנו? הרי ניסיתי להעמיד פנים שלא אכפת לי, רציתי לא לראות אותו יותר לעולם, באמת שרציתי, אבל באיזשהי נקודת זמן זה השתנה. אני חיפשתי אחרי העיניים הירוקות האלה כל כך הרבה זמן ונתתי לזה לחמוק מידיי. הגיע הזמן להודות בזה. היו לי רגשות כלפיו ועכשיו המחשבה שאולי הוא באמת נהרג, מכרסמת אותי מבפנים.
"תיקח אותי הביתה בבקשה.." מלמלתי בשקט, גורמת לסטיבן לעצור בחדות את האוטו. "אן, מה קרה?" תהה.
הרמתי את מבטי, נאבקת לא להתייפח בבכי. "מקס...הוא נהרג..." פלטתי, לא מצפה לשום תגובה מהצד שלו.
