אחרי שהבחור ההוא משלם את החשבון בבית החולים, ריף מודה לו והוא מחזיר לו חיוך,מבקש ממנו שיחכה לו והולך לקפיטריה שם, נותן לריף הזדמנות מושלמת לברוח.
הוא פותח בריצה החוצה עם כל הכאב ועולה על המונית הראשונה שהוא רואה, מבקש ממנו לנסוע מהר ומשלם לו מיד.
הוא נרגע רק כשהוא מתחיל להתקרב לבית.
אבל כל הרוגע שלו מתפוגג ברגע שהוא רואה את סבא שלו יושב בכיסא גלגלים מחוץ לבית שלו, יחד עם אבא שלו.
הוא רוצה לצעוק מרוב תסכול, וכבר מאוחר מידי, כי אבא שלו קולט אותו במונית וניגש לפתוח לו את הדלת.
ריף מנסה להישאר רגוע, נותן לאבא שלו לגרור אותו למול סבא שלו ונאנח.
יש כמה רגעים של שקט, סבא שלו בוחן אותו וריף לא רוצה לדבר.
"אכלת כבר?" סבא שלו מביט בו במבט רך וריף מהנהן.
"יופי,כשנגיע הביתה, אני אכין לך את המקרוני שהיית מבקש כל הזמן" סבא שלו מושיט יד בנסיון לגעת בנכד שלו, שמתרחק.
"אני לא רוצה להיות חלק ממכם, למה אתם ממשיכים?"ריף מתוסכל, הסבלנות שלו פוקעת והוא מתחיל באמת לכעוס.
"אתה חלק מהבית שלי יותר מכול אחד אחר שם. עכשיו תעלה לרכב" סבא שלו נוזף בו וריף מתכווץ.
"אני לא רוצה ללכת" ריף מתחנן וסבא שלו נראה מאוכזב.
"אני מרגיש רע שיצאת מהמיטה ובאת לפה רק בשביל לקבל דחייה, אבל אני מעדיף שהם ימשיכו לחיות בנפרד.
הם גם ככה לא סובלים אותי, ואני לא רוצה להרגיש שאני כמו עצם בגרון.
אני אוהב אותך סבא, אבל אני לא רוצה לחזור לשם" הוא מתחנן בפני סבא שלו שבוחן את נכדו בעיניים מתוסכלות.
הקיבוע ביד שלו מסמל שאחת מהן שבורה, המכנס שלו קרוע והעור שמבצבץ מלא בפצעים, חתכים וסימנים אדומים.
"אני לא מתווכח, אני מודיע לך שאתה בא איתנו.
פינינו את הדירה כבר והעברנו את הדברים שלך לחדר משלך.
אני יודע שקשה לך להיות בקרבת כולם, אז דאגתי לך לדירת קרקע רחוקה מהחדרים של האחרים.
יהיה לך את החופש לעבוד ולעשות מה שתרצה.
רק תהיה נוכח מידי פעם, תחזור לישון אצלנו ותבוא אליי לפחות בשבתות.
בשנים האלה שביקשת ממני לסמוך עליך השתדלתי להתרחק, שלחתי לך מכתבים וסמכתי עליך.
אבל מה שמעתי?
אתה מקבל מכות על בסיס שבועי,גר בדירת פח ולא יכול להרשות לעצמך לחיות?" סבא שלו מתחיל לבכות, הקול שלו נשבר.
"אני לא אתן לך לחיות ככה. זה לא מה שחשבתי שיהיה אם אתן לך את החופש שלך." הגבר הקשוח הזה, שיושב על כיסא הגלגלים ומביט בנכד שלו שדומע , אדוארד בוכה בפעם הראשונה מול הבן היחיד שלו.
שלושתם בוכים, אבל ריף נותן לכמה דמעות בודדות לזלוג בניגוד אליהם, על שלקחו לו את החופש שלו להיות הוא.
הוא לוקח כמה צעדים אחורה, מנסה לחשוב, אבל לא יכול למצוא דרך לצאת מהסיטואציה.
אז הוא מסתובב ומתחיל לרוץ, צולע ומנסה בכול כוחו להיפטר משומרי הראש של אבא שלו שרודפים אחריו.
אבל הוא נכשל, נופל שוב על ברכים ופותח את הפצע שוב, נאנח בתבוסה כשהשומרים עוזרים לו לקום ומובילים אותו לרכב.
-
הנסיעה לא נעימה לאף אחד מהגברים ברכב.
השתיקה של ריף רועמת, כואבת יותר מכל צעקה או קיטור או בכי.
הילד טעון, כועס ונראה שזה בלתי נסלח בעיניו.
ריף מנסה לפתוח את הדלת בזמן הנסיעה, אבל הדלת נעולה, וגם כשהם יוצאים מהרכב, יש שני שומרים ששמים עליו עין.
יותר גרוע, שאר האחים שלו עומדים ממול לחניה ומחייכים אליו.
הוא מנסה להסתובב וללכת אבל כמובן שיש שומר מאחוריו שעוצר אותו.
אז ריף מסרב להתקדם.
הוא נכנס לרכב ונועל את הדלת, מסרב לצאת.
הוא משאיר את כולם מופתעים, מבולבלים מההתנהגות הכל כך רדיקלית שלו.
הוא מסרב לדבר, מסרב לצאת וממשיך להתבצר במכונית.
המצב נעשה כל כך גרוע שלרוברט אין ברירה.
הוא מתקשר לד"ר לנדה באחת וחצי בלילה ומתחנן שתגיע.
——————
וואו!!!
תודה לכן על התמיכה בפרק האחרון!
האמת היא שבכיתי קצת כשראיתי את התגובות.. אבל משמחה, אני מבטיחה 😭💗
YOU ARE READING
🦋Blue Butterfly 🦋 ( Hebrew )
Teen Fictionריף מוצא את עצמו בכאוס מוחלט בגיל 16, ונאלץ להתרחק מכול מי שהוא מכיר ומכל מה שהוא אוהב מתוך בושה וכאב- הוא נדחה על ידי המשפחה והחברים גם כשהוא מספר את האמת ומחליט לבסוף לעזוב את המשפחה ואת הבית. אבל שנתיים אחרי העזיבה שלו, מתחילים להגיע לו מכתבים מס...
