כולם בחדר המיון מתוחים.
וכשדניאל נכנס עם המכתב שמצא, הוא ורוברט מביטים זה בזה ודניאל מהסס.
״תן לי את זה״ רוברט מבקש בקול רועד.
״אתה בטוח? אתה נסער.. אולי לא כדאי שתוסיף על עצמך את זה עכשיו..״ דניאל נאנח, מביט בהרמיוני, שטופחת על גבו של בעלה ומשכנעת אותו שזה לא רעיון טוב.
הילדים של רוברט נראים המומים.
מתיו ורירי יושבים מחובקים.
מריה מחבק את ברוק ומלטפת את ראשו.
וראיין יושב בקצה, רחוק מכולם והבעתו קשה.
דניאל מתיישב לידו, טופח על כתפו.
״יהיה בסדר״ דניאל מבטיח וראיין יוצא מהבהייה שלו בקיר, מזיז את עיניו באטיות לכיוונו של דניאל.
״תודה אחי״ ראיין פולט בקול חלוש ודניאל מחייך חיוך קטן.
״אין לל על מה להודות לי. הוא חשוב לי באותה המידה״ דניאל אומר לראיין בשקט.
״אתה יכול להחזיק את זה בזמן שאני מחליף לבגדים יבשים?״ דניאל שואל וראיין מהנהן, תופס את הדפים שמקופלים בעקימות.
״אל תראה את זה לאחרים ובמיוחד לא לאבא שלך.. אני ממליץ שלא תפתח את זה״ דניאל אומר בכמה שיותר עדינות, לוקח את השקית שהשומר שלו הקפיץ לו והולך להחליף בגדים.
הוא בעצמו עבר טלטלה היום.
הוא לא יכול להוציא את מה שהוא קרא מהראש.
הוא לא יכול לסגור את העיניים בלי לראות את העיניים העייפות של ריף.. את הפרצוף חסר ההבעה שרטוב מדמעות וגשם..
הוא מתקלח במקלחון קטן שם, במהירות, מתחמם עם המים ומתלבש בזריזות.
הוא לובש לפחות ארבע שכבות של חולצות חמות ומעל קפוצון.
משאיר את שש החולצות האחרות וחולצת הצמר לריף.
יש גם מכנסי טרנינג קטנים שלדעתו יתאימו לריף.. וגרביים.
דניאל לא יודע אם הוא יסכים לשים את זה.. אבל הוא מעדיף שתהיה לו אפשרות מאשר שישאר בלי כלום.
כשהוא יוצא חזרה,
רוברט מעדכן אותו שריף לא סובל מהיפוטרמיה.
יש לו סימנים של סטרס נפשי, הוא מותש והרזון שלו מסוכן לפי הרופא.
וכמובן.. הוא אובדני.
הוא יצטרך להישאר בהשגחה לזמן מה.
דניאל מהנהן בהבנה, נאנח.
״מתי נוכל לבקר אותו?״ דניאל ממלמל ורוברט נאנח.
״רק עוד 24 שעות.
הוא מבודד בינתיים כדי שלא יעשה לעצמו כלום.. החדר בלי חלונות, או אמבטיה והם הוציאו כל תרופה וחפץ חד אפשרי.
הם נותנים לו אינפוזיית נוזלים ואולי יצטרכו לתת לו אוכל דרך הוריד אם הוא יסרב לאכול כשיתעורר...״ רוברט מביט בדלת במבט עצוב, נשען קדימה ומחזיק את פניו בידיו לרגע, מנסה לאסוף את עצמו לפני שהוא נעמד.
״תלכו הביתה, ילדים...
ואל תגידו לסבא שום דבר עדיין..
הרמיוני.. גם את..
לכו לנוח״ רוברט מבקש בקול שקט ונראה מובס.
״אבל אנחנו רוצים להישאר ולראות שהוא בסדר.. אבא.. בבקשה..״ מתיו מבקש מאבא שלו בעיניים עצובות, מביט בדלת הסגורה שמאחורי אבא שלו ואז חוזר להביט בפנים העצובות של רוברט.
״אין לכם מה לעשות פה עד מחר באותה השעה.
עד אז לא יהיו ביקורים או עדכונים.
אז לכו הביתה, תעבדו מחר ותתנהלו כרגיל.
אם אתם רוצים, תחזרו לפה אחרי זה״ רוברט מדבר אל כל הילדים שלו בתשובה למתיו.
רירי ומריה הן הראשונות לקום.
הן מרימות את האחים שלהן לאט והולכות איתם יד ביד, מנסות להישאר חזקות.
״גם אתה צריך לנוח״ רוברט לוחש ודניאל מניד ראש.
״אני נשאר פה, הבטחתי לריף שאני אהיה פה..
תלך לנוח אתה..
הילדים יצטרכו אותך בבית ואתה צריך לעדכן את אדוארד..
אין מנוס מהמצב לצערי..״ דניאל מביט ברוברט שמהסס, מביט בדלת בתסכול.
״אתה לא תוכל לראות אותו עד מחר.. אז תלך ותנוח.. אני כבר לקחתי חופש עד ליום ראשון..
הודעתי לאנשים שלי כשהיינו בדרך למיון..״ דניאל מניח יד על עתפו של רוברט ורוברט מרים לדניאל מבט מחוייך, אבל עגום.
״אני שמח שיש לו אותך.. דניאל..
שיש לי אותך..״ רוברט מלטף את הראש של דניאל כאילו היה הבן שלו.
״בלעדיך הייתי מאבד את הילד שלי היום״ רוברט מביט בדניאל ונראה שהוא מנסה לא לבכות, מושך את דניאל לחיבוק וטופח על גבו בחמימות.
״נתראה מחר״ רוברט נפרד, שולח מבט אחרון לדלת ואז יוצא לבית שלו.
ВЫ ЧИТАЕТЕ
🦋Blue Butterfly 🦋 ( Hebrew )
Подростковая литератураריף מוצא את עצמו בכאוס מוחלט בגיל 16, ונאלץ להתרחק מכול מי שהוא מכיר ומכל מה שהוא אוהב מתוך בושה וכאב- הוא נדחה על ידי המשפחה והחברים גם כשהוא מספר את האמת ומחליט לבסוף לעזוב את המשפחה ואת הבית. אבל שנתיים אחרי העזיבה שלו, מתחילים להגיע לו מכתבים מס...
