בני המשפחה עדין יושבים מזועזעים סביב השולחן כשברי מתוודה לגבי כל מה שעשתה בלי חרטה, אפילו אחרי שמודיעים לה שכל מה שהיא אומרת מוקלט.
"אין לי בעיה שתקליטו את זה" היא אומרת בשאננות.
יש דממה מתוחה שוב, וכולם נראים כאילו הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלהם.
"ברי.. הוא היה רק ילד.. איך היית יכולה להיות כזאת?" רירי נראת כאילו היא מנסה לא לפרוץ בבכי, אבל ברי מביטה בה באדישות.
"ילד לא ילד , הוא כתם למשפחה, וכולכם חשבתם ככה מוקדם או מאוחר" היא אומר ברוגע, בלי שום סימן הצטערות או חמלה.
"אם ככה.." מתיו מביט בה בכעס, מרים אליה מבט נגעל.
"אני מקווה שתהני להיות את הכתם של המשפחה עכשיו" הוא קם והולך, כועס עליה ועל עצמו, מתקשה להכיל את כל מה ששמע בשעתיים האחרונות.
"אני אשאל בפעם האחרונה.." אדוארד מביט בנכדים שלו.
"משהו מכם ידע שהיא עושה את זה מאחורי הגב שלי ושל אבא שלכם?" אדוארד מביט בנכדים שלו בזעם,צופה בהם מנידים ראש.
אדוארד מהנהן.
"אני מקווה שעכשיו תלמדו להקשיב לי.
לא התעקשתי במשך ארבע שנים כי אני מזדקן ומבולבל.
התעקשתי כי אני מכיר את הילד הזה.
כשאתם הייתם עסוקים בלבודד אותו כשהוא היה ילדון, אני גידלתי אותו.
אני הכרתי אותו יותר טוב מכולכם.
ואולי עכשיו תלמדו לאהוב את אח שלכם כמו שמגיע לו" אדוארד מדבר עדיין בזעם, הוא כועס יותר משיכול לתאר ממה שגילה בשעתיים האחרונות.. מביט בנכדים שלו שמחזירים לו מבטים מובכים ועצובים.
"תנסו לפחות להיות נחמדים אליו..זה לא יעלה לכם כסף.
חתיכות מפונקים" הוא מסמן לשומר הראש שלו לקחת אותו.
ורוברט קם ומתיישב בראש השולחן מיד אחרי.
"אל תדברו איתו יותר מידי, הוא ירגיש חנוק ולא בנוח.. אבל תהיו נחמדים אליו ואל תביכו אותו" הוא מבקש מהילדים שלו שמהנהנים.
"אני מקווה שלמדתם מסר חשוב היום..לכולנו יש חשבון נפש לעשות עם עצמנו" רוברט מדבר אל ילדיו באפיסת כוחות, מרוסק מכל מה ששמע.
"ובאשר אלייך, ברי..." רוברט קם, מכחכך בגרונו ומביט בה באכזבה.
"אם כעסת כל כך על מה שעשיתי, היית צריכה להוציא את זה עליי.. לא על ילד בן 16" הוא מדבר בקול צרוד ומנסה לא לבכות.
"עכשיו קומי, אנחנו הולכים לתחנת המשטרה.
אני לא מוכן שתישארי פה" הוא קם ומרים את הילדה שלו מזרועה, מושך אותה איתו בעוד היא נגררת איתו בגלגול עיניים, חסרת אכפתיות, אינה נראת מודאגת.
-
"אתה תצטער על זה, אתה תראה את הפנים האמתיות שלו בסוף" היא מבטיחה לאבא שלה, שולחת לו גיחוך חסר הומור.
"תשתקי.
איבדת את הזכות שלך להשמיע את הקול שלך בבית שלי, ברכב שלי ואפילו במרחב שלי.
תשתקי" רוברט מודיעה לביתו הבכורה בכעס, מכניס אותה לרכב שלו וטורק עליה את הדלת.
ובמהלך הנסיעה היא מזמזמת ומביטה בחלון בנוחות, ניראת כאילו עובר עליה יום טוב.
זה מתסכל את רוברט.
והוא לא יכול לתאר לעצמו עם מה ריף התמודד ואיך הוא עשה את זה כל השנים האלה.
YOU ARE READING
🦋Blue Butterfly 🦋 ( Hebrew )
Teen Fictionריף מוצא את עצמו בכאוס מוחלט בגיל 16, ונאלץ להתרחק מכול מי שהוא מכיר ומכל מה שהוא אוהב מתוך בושה וכאב- הוא נדחה על ידי המשפחה והחברים גם כשהוא מספר את האמת ומחליט לבסוף לעזוב את המשפחה ואת הבית. אבל שנתיים אחרי העזיבה שלו, מתחילים להגיע לו מכתבים מס...
